הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

תלמיד חכם שיצא עליו שם רע

מנחות צט ע"ב

 
בשיעור זה ברצוני לעסוק בשאלה כיצד יש להתייחס לתלמיד חכם שיצא עליו שם רע: האם מותר ללמוד את תורתו? האם מותר לו להחזיק במשרה ציבורית? (כמובן שבמצב שבו יש סכנה שהוא יפגע באנשים, אין ספק שאסור להעמידו במצב כזה, אבל השאלה שלי מתייחסת למצב שבו סכנה כזו איננה, והשאלה היא ציבורית) האם נכון לפרסם את הדברים? מהו חוזק הראיות הנדרש לצורך טיפול בתלונות כאלו?

הגמרא שאותה אנו לומדים היום אומרת כך:
 

1. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

ואמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה", כסהו כלילה.

מסתבר שהגמרא עוסקת במצב שבו אנחנו יודעים שהוא סרח, ובכל זאת אין לבזות אותו בפרהסיא. האם יש פה חיפוי על עוברי עבירה?

הסבר ראשון: בינתיים הוא עשה תשובה, ולכן אין להזכיר את חטאו. כך משמע מהגמרא:
 

2. תלמוד בבלי ברכות יט, א

תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. 'שמא' סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי - בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה.

יתרה מזו: גם אם נאמר שהוא עדיין לא עשה תשובה, הרי שעצם העובדה שיש באפשרותו לעשות תשובה, וסביר להניח שהוא יעשה תשובה, היא לבדה מונעת מאיתנו לבזות את האדם בפרהסיא. כך מתארת הגמרא את השיחה שהיתה בין ר' מאיר לאלישע בן אבויה:
 

3. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א

שאל אחֵר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" - אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. - אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה.

ואולי אפשר להציע הסבר שני, מרחיק לכת עוד יותר: לפי ההסבר הזה העבירה של החכם נמחקת בזכות התורה של אותו אדם. אמנם החטא הוא חטא חמור מאוד, אבל תורתו של אותו תלמיד חכם היא גדולה מן העבירות הללו, ולכן היא מגינה עליו וממזערת את גודלו של החטא. כך ניתן להבין, אולי, מהגמרא במסכת סוטה:
 

4. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא עמוד א

עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"!

ואולם, נראה שאין זו כוונת הגמרא: כל מה שהגמרא אומרת הוא שהעבירה אינה מכבה את התורה, אבל לא ראינו שהתורה מכבה את העבירה. כוונת הדברים היא שלמרות שהאדם הזה עבר עבירה, תורתו עדיין קיימת.

זה מביא אותנו להסבר שלישי מדוע אין לבזות את אותו חכם: זהו אמצעי הגנה על התורה שלו. פרסום חטאו של החכם וביזויו ברבים יפגע לא רק באדם עצמו, אלא גם בכל התורה שהוא לימד. אבל כאן עלינו לשאול: האם באמת ראוי ללמוד תורה מאדם כזה? הרי אנחנו יודעים שהתורה אינה רק ספר הלכות, אלא שהיא אמורה להשפיע על האדם. פרופסור לאתיקה שנתפס בקלונו אמר פעם: הרי לא מצפים מן הפרופסור להנדסה שיהיה משולש... זה נכון אולי לאתיקה, אבל לא לתורה. מי שמלמד תורה בהחלט מצפים ממנו להתנהג בהתאם, ואם התורה לא השפיעה לטובה על אותו אדם, אולי אין זו תורה הראויה להילמד!

ואולם, הגמרא אומרת שגם כאשר אדם חוטא, החטא שלו אינו משפיע על התורה שלו:
 

5. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב

דרש רבא: מאי דכתיב "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" וגו' למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת.

אך עדיין ניתן לחלק ולומר שכוונת הגמרא היא שהתורה שאותה הוא לימד עד עכשיו לא נמאסת, אבל אחרי שהוא חטא, אין זה מן הראוי ללמוד ממנו תורה. כך משמע מהסוגיה במסכת מועד קטן:
 

6. תלמוד בבלי מועד קטן יז, א

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא" אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה.
לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו נמי בהדייהו. כד חזייה רב יהודה חייך אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי? אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה.
נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא אמר להו: שרו לי! אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך, אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה - שרי ליה.
עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא. שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה. לא שרא ליה.
נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי - ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני - וקיבלוהו. מאי טעמא? - דעבד כרבי אילעאי. דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
...אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: "הכבד ושב בביתך". חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" - כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה. (=כאשר היה תלמיד חכם מתחייב אצלו נידוי, קודם היה מנדה את עצמו ואח"כ מנדה את התלמיד) כי הוה עייל באושפיזיה - שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה (=כאשר היה חוזר לביתו, קודם היה מתיר לעצמו ואח"כ מתיר לתלמיד) . אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו. אמר רב פפא: תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. (=מחזיק אני טובה לעצמי, שלא נידיתי תלמיד חכם מעולם). אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? (=אלא, כאשר היה מתחייב תלמיד חכם נידוי, מה היה עושה?) - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא (=כפי שבארץ ישראל מחליטים להלקות תלמיד חכם ולא לנדותו).

רואים אנו, אם כן, שכאשר תלמיד חכם חוטא אין זה מן הראוי ללמוד את תורתו. אמנם התורה שהוא לימד קיימת ועומדת, אך מעתה ואילך אין ללמוד ממנו. המחלוקת בין רב הונא וריש לקיש היא בשאלה האם לפרסם את חטאו ולבזות אותו ברבים או לא, אבל שניהם מסכימים שאין ללמוד ממנו תורה.

מעניין לציין שישנן שתי גרסאות לגבי סופו של אותו חכם שנידה אותו רב יהודה. לפי הגירסא שלמדנו הוא התקבל למערת הקבורה של הדיינים בגלל שהוא עשה את מה שאמר ר' אילעאי, אבל לפי גירסת התוספות הוא לא התקבל למערת החסידים בגלל שהוא לא עשה את מה שר' אילעאי אמר לעשות:
 

7. תוספות מסכת מועד קטן דף יז עמוד א

וטרקיה - נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות.
ולא קיבלוהו - דהדרא ליה עכנא.
דעבר אדרבי אילעאי - ולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני.
אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי.

לגבי היתרו של ר' אילעאי, התוספות מדגישים שאין מדובר בהיתר לעשות עבירה, אלא בעצה טובה כיצד להכניע את היצר הרע. ואולם, תוספות הרא"ש הבינו שבכלל אין כאן רצון לעבור עבירה אלא לעשות דברים שעלולים לדרדר את האדם לעבירה, והפתרון הוא לעשות אותם בכובד ראש:
 

8. תוספות רא"ש (ר' אשר בן יחיאל, המאה ה-13, אשכנז וספרד) מועד קטן דף יז, א

ה"ג ר"ח מאי סנו שומעניה דעבד כר' אלעאי דתניא ר' אלעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו. פי' מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון זה ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתיה במיני זמר וכיוצא בהן, אבל דבר עבירה שיש בו דין אדם או דין שמים ואפי' חייבי לאוין וחייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם חס ושלום שהתיר ר' אלעאי אפי' בסתר, אלא כגון הדרך שפירשנו אמר הוא לעשות, ואפילו דברים הללו לא התירם לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כדי להבטיח את יצרו להשלים תאותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורים ומתעטף שחורים משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה, וזה צורבא מרבנן עבד כר' אלעאי ולבש שחורים ועטף שחורים ואחר כך חזר לשתותן בכל מיני זמר כמו שהיה עושה ולפיכך שמתיה רב יהודה.

ואולם, המאירי כותב שההליכה למקום שלא מכירים אותו יש לה שתי סיבות: מצד אחד אולי כל המעשים האלה ירחיקו ממנו את הרצון לעשות עבירות, ומצד שני, גם אם הוא יעשה עבירות בסופו של דבר אף אחד לא יזהה אותו.
 

9. בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, צרפת) מועד קטן דף יז עמוד א

כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:

אגב, למה הכניסו אותו למערה של הדיינים ולא למערה של החסידים? ממאי נפשך: אם נגרוס כמו התוספות שהוא לא עשה כר' אילעאי, אם כן מדוע הכניסו אותו למערה של הדיינים? ואם נגרוס כמו רש"י שהוא עשה כר' אילעאי, אם כן למה לא הכניסו אותו למערת החסידים?
נראה לי שיש הבדל יסודי בין דיין לחסיד: החסידות היא מידה התנהגותית. הדיינות היא תפקיד. צריך לזכור שבסופו של דבר בכלים המשפטיים מדובר באדם שאי אפשר היה להעניש אותו. כל מה שהיה עליו הוא שמועות רעות. על סמך שמועות רעות אי אפשר להעניש אדם. יש דברים שבבית דין אי אפשר לברר אותם, ולכן אין זה נכון להדיחו מתפקיד דיין עד שיוכח אחרת, אבל אדם כזה ודאי לא יכול להיחשב חסיד.

ואולם, האם זה אומר שכאשר יוצאת שמועה רעה על דיין אנחנו עוברים לסדר היום, ואיננו יכולים לעשות כלום עד שיבואו שני עדים?
הרמב"ם כותב שחכם שיצא עליו שם רע והוא לא הצליח להזים אותה, זו אחת מהעילות לנידויו של אותו חכם:
 

10. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה יד

על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן: ...חכם ששמועתו רעה.

ואולם, צריך לזכור שגם אם הוחלט לנדות את החכם, ואפילו אם יש עדים שהוא סרח, עדיין יש לעשות זאת באופן מכובד, כפי שראינו בגמרא. כך פוסק גם הרמב"ם:
 

11. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה א

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו.

דברים אלה היו רלוונטיים מאוד במשך הדורות, כאשר יצאו שמועות רעות על בעלי תפקידים, והרבנים נשאלו האם יש לפעול כנגד אותם אנשים שיצא עליהם שם רע. בחלק מהמקרים פסקו להחמיר עם אותם אנשים ובחלק מהם פסקו דוקא להקל. כמובן שכל מקרה צריך להיות נדון לגופו בהתאם לאופי השמועות, אופי התפקיד, חומרת העבירה, מידת חילול השם וכו'.

הכלבו הביא התלבטות בשאלה זו, וכתב שכאשר מדובר במקום שבו בין כה וכה עובדים לפי קדנציות אפשר להדיח אדם שיצאו עליו שמועות רעות, כי אין בכך משום קביעה שיש אמת בשמועות:
 

12. ספר כלבו (מיוחס לר' אהרון מלוניל, המאה ה-14, ספרד) סימן קמז

תשובת שאלה: מה שכתוב בדין החזן שאין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול והבאת על זה ראיות, יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד, שנינו: מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא מפני חשדא. ועכשיו נהגו כל קהלות הקדש למנות אנשים על צרכי צבור לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכן לחזן וכן לקופה של צדקה והמאור וכן על המס ושאר דברים הצריכין לצבור בין שנוטלין שכר עליהן בין שאינן נוטלין ואפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפרושן אחר שנהגו בכך והמנהג כהלכה הוא שכל הדברים תלו אותן במנהג ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרים שבדורות נושאים במשא הרבים ובצרכי הצבור ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם אם כן דין ממון חשד אין כאן.

ואולם, ניתן להבין את דברי הכלבו בשני אופנים:
א. מכיון שבכל אופן מקובל להחליף את בעלי התפקידים ואין בכך משום הוצאת לעז עליהם, אם כן כאשר יוצא שם רע על אחד מבעלי התפקידים מן הראוי להחליפו.
ב. מכיון שיש זמן שבו אמורים להתחלף, הרי שכאשר מגיע אותו זמן אפשר להחליף את בעל המשרה ואין בכך משום הוצאת שם רע, אך לפני הזמן אין להדיחו אם אין עדים שמעידים על פשיעתו.

מהרמ"א משמע שהוא הבין כאפשרות הראשונה:
 

13. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנז סעיף ב

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, מצרפים המעות דינרים לאחרים, אבל לא לעצמם. וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי, ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד. ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים" (מלכים ב, יב, טז). הגה: ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון (טור). וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. וה"ה בכל ממונים על הצבור. (מהרי"ו סימן קע"ג). וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד. וה"ה שאר ממונים (כל בו).

כתב הרמ"א שניתן להדיח גבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד, והוא מביא את הדברים בשם הכלבו. מוכח שהוא הבין בדברי הכלבו כפי שכתבנו באפשרות הראשונה.

ואולם, הש"ך הבין כאפשרות השניה, ולכן הוא כתב שרק בתום תקופת הזמן הקצוב ניתן לפטר בעל תפקיד, שהרי אחרת יש בזה חשש של לעז:
 

14. ש"ך (ר' שבתי כהן, המאה ה-17, ליטא) יורה דעה סימן רנז ס"ק ד

וכשרוצים הצבור כו' - בכל בו כתב דכיון שנהגו למנות אנשים ידועים לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם א"כ אחרי שנהגו בכך ליכא משום חשד ומביאו ד"מ ומשמע בתוך הזמן אין הצבור יכולים לסלקו משום חשד ואין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב:

בסופו של דבר מדובר בשאלה עדינה מאוד: מצד אחד ישנו חילול השם גדול אם מרננים על בעל תפקיד ציבורי שעשה מעשים אשר לא ייעשו, ומצד שני אסור לפטר אדם או לבזות אותו כל עוד לא ברור שיש אמת בשמועה. שתי תשובות שונות של הרמב"ם יכולות להמחיש את הרגישות הגדולה בהלכות האלה, שהרי באחת התשובות הוא פסק שאפשר להדיח שוחט על סמך השמועה, ואילו בתשובה השניה, שעסקה בחזן, הוא נמנע מלעשות כן:
 

15. שו"ת הרמב"ם סימן קעג

שאלה: ויורנו בדבר בן אדם, שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה. והוחזק לרבים, שהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים, ואנשים מוסרים עליו עדות בזה, נוסף למה שיש בו מן הזלזול בשחיטה ובבדיקה, והוא סומך בטרפות על מה שלא הסכימו שרי האומה ולא סמכו עליו קודם לו באותו המקום.... האם מותר שישאר ממונה לרבים, אם לאו? יורנו אדוננו ושכרו כפול.
התשובה: כבר נתפרסם אצל הגויים, שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה, אסור למי שמאמין בתורת משה רבינו וחס על כבוד קונו להתיר לו לשחוט לרבים, ולו (אולי צ"ל ולא) עשה תשובה גמורה, מפני חלול השם ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו.

ומנגד, תשובה שבה הוא לא הסכים לפסוק ע"פ שמועה בלבד:
 

16. שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרא, המאה ה-16, צפת) חלק ו סימן ב אלפים עח

העתק תשובה להרמב"ם ז"ל בלשון ערבי מה יאמר אדוננו באיש שהוא מפורסם במינוי החיזון והוא תלמיד ויצא עליו קול עבירה אין ראוי להזכירה אבל לא נתברר עליו עדות בעדים כשרים ויש לו אויבים האם יסירוהו ממנוי החיזון או לא ומה הוא מתחייב על זה. ואם נתקיים העדות וקבל מה שהוא חייב מן הדין אם יסירוהו ממנויו אחר שקבל עונשו או לא. ואם העיד עליו עד אחד מה יעשה בו:
תשובה: מה שראוי שידע כל חכם שאין ראוי להסיר שום ממונה ממנויו בשביל שיצא עליו קול ואפי' שלא יהיו לו אויבים אבל אם יש לו במקום הזה בני אדם שונאין אותו ובעלי חיצין, בכיוצא בזה לא נאמר "לא טובה השמועה" כמאמרם ז"ל בכיוצא כזה הני מילי היכא דליכא אויבים אבל היכא דאיכא אויבים אויבים הוא דמפקי קלא. ואם נתקיים עליו העדות ג"כ אינו מן הדין להסיר אותו אם קבל עליו מה שהוא חייב שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא ואם לא יתברר עליו זה אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו כמאמרם ז"ל תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנא' וכשל נביא עמך וגו' כסהו כלילה ואלא צורבא מרבנן שסרח היכי נעביד כי הא דבמערבא ממנו אנגודא ולא ממנו אשמתא ומשעה שלקה אחיך הוא וראוי ג"כ שיהיה המלקות בצנעא ואין ראוי לחסר מכבודו מאומה דצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה.

תשובה נוספת כתב ר' אהרון וולקין בשו"ת זקן אהרון שבה אפשר לראות את הרגישות הגדולה שלו בבואו לענות על שאלה כזו:
 

17. שו"ת זקן אהרון (ר' אהרון וואלקין, המאה ה-20, פולין), ח"ב סימן ל

על דבר השו"ב שהנשים השכינות הוציאו עליו קול מכוער שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה בזנות: הנה מדינא אפילו היו בזה שני עדים כשרים שראו אותו עושה מעשי תעתועים כאלה, אין לפוסלו מלהיות שו"ב... וחשוד על העריות אינו חשוד על השחיטה... וכ"ש בנדון דידן דעדים כשרים לא היו כלל... ואין זה כי אם לזות שפתיים הרחק ממך שאין לפוסלו בשביל זה.
והנה אם כי מכוער הדבר מאוד, וגם מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש, שנצרך להיות מצויין ביראת שמים שכם אחד יתר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלוקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי, וכל גופא מרתע בי להיות שוחט לשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו.
ולמדתי ק"ו לעצמי....שו"ב אם ידיו מרתתות שחיטתו פסולה כ"ש אני שבאתי לשחוט נפשות אדם...היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה? האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה ? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום ונאסור, היתכן ?!
לכן לדעתי ישב כ"ג בצירוף שני ת"ח מן הלומדים החשובים שבעירו ויהא בא השו"ב הזה לפניכם ויקבל דברי חבירות בחומר שבועה, שמהיום והלאה ישמור עצמו מלזות שפתיים, ויתרחק מן הכיעור, וסחור סחור לבית המנוגע זאת לא יקרב. וגם, במשך שנה תמימה יהא מחוייב להראות סכינו לפני כ"ג שתי פעמים בכל שבוע, ובזה יהא סר עוונו וחטאתו תכופר. יאכלו ענווים וישבעו משחיטתו.