גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף צט ע"ב 

האם כתיבת חידושי תורה - מצילה מאיסור שכחת התורה?

אמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר (דברים ד, ט) "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים"... רבינא אמר "השמר" ו"פן" - שני לאוין נינהו, רב נחמן בר יצחק אמר, בשלשה לאוין שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (צט ע"ב).

ובגודל חומרת העון שנינו גם באבות (פ"ג מ"ח): "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" וכו'.

הרבה יש להאריך בענין זה, אך כאן נדון בענין פלוגתת הגה"ק בעל התניא זי"ע והגה"ק רבי חיים מוולאזין זי"ע אם איסור זה של שכחת התורה שייך בזמן הזה או לא.

דהנה בספר כתר ראש (הל' ת"ת סע' סז) מובא בשם הגר"ח מוולאזין: "בענין השוכח דבר אחד ממשנתו זה קאי על הראשונים שלמדו בעל פה" (עי' חי' הגרי"ז הלוי עה"ת פר' ואתחנן). ואילו השו"ע הרב האריך (בהל' ת"ת פ"ב ס"ד) לשלול שיטה זו, וז"ל: "וכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, וגם עובר בלאו של תורה... וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ, ויוכל לעיין בספרים מה ששכח, אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין, כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח, אף שאח"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח. ועוד, שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות, ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים...".

עיון בדברי השו"ע הרב מגלה שני נימוקים, האחד: "וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ, ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין, כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח, אף שאח"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח". והיינו, כי יש מקום לומר, שמה שיכולים לעיין בספרים מה ששוכחים - מועיל לענין חובת הזהירות שלא לשכוח דבר אחד ממשנתו, ועל כך כתב ש"אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין", דאל"ה הרי גם בימים הקדמונים היה שייך לומר כן, שיכולים לחזור ולשאול להרב שלמד ממנו, וזהו שמסיק: "כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח, אף שאח"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח".

נימוק נוסף: "ועוד, שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות, ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים", היינו, שלא יתכן שמצוות התורה יהיו ניתנות לשינויי המקרים המשתנים בנתיבות הדורות, ואי אפשר שתתבטל מצוה מן המצוות - בזמן מן הזמנים (וראה במקורות וציונים לשו"ע הרב שציין ליסוד זה כמה מקורות בדברי הרמב"ם. וציין ענין דומה לזה בדברי הטו"ז יו"ד סי' ער על דברי הדרישה שם שבזה"ז אין לנו המצות עשה לכתוב ספר תורה - כ"א בכתיבת שאר ספרים, חומשים וגמרות וכדומה, וכתב עליו הט"ז: "דהיאך נבטל מ"ע של 'ועתה כתבו לכם' - בחילוף הדורות").

והנה במה שהסיק השו"ע הרב, שהעיון בספרים אחר ששכח לימודו אינו מועיל כלום, יש לדון - האם זהו גם באופן שהעיון בספרים הוא עצה ופתרון שיזכור בחזרה מה שלמד, ועוברים באיסור זה גם כשיעיין בספרים ויתעורר זכרונו להיזכר מה שלמד, או לא, שאין דבריו אמורים אלא כשנשכח ממנו לגמרי - ולא יתעורר זכרונו כלל מה שלמד מקודם, ואז אין לו לאדם לסמוך על מה שביכלתו לחזור ולעיין בספרים מה שלמד, כי סוף סוף שכוח עתה מלבו לגמרי מה שלמד, ומה שילמד אחרי כן נחשב כלימוד חדש לגמרי, ובאמת אין שום קשר בין הלימוד הראשון למה שלמד בשניה, ומשו"ה עבר מיד על הלאו. אכן, אם יתעורר זכרונו כשיעיין בספרים - יתכן שאין הדבר נחשב כשכחה כלל, וכל עוד שהדברים שלמד לא נשתכחו ממנו לגמרי לא עבר על לאו זה.

יסוד שכזה מצינו לענין הגדת עדות, במס' כתובות (כ, א): "ת"ר, כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים, אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו (-מאליו, בלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו), רבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו (-אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר, שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר, אבל אינו נזכר לגמרי לא, דרחמנא אמר 'מפיהם ולא מפי כתבם', רש"י), אמר רבה, שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה". נמצא שכל עוד שלא נשכח מן האדם לגמרי, וכשמזכירים אותו - אם על ידי אחר ואם ע"י הכתב - אין הדבר נחשב כשכחה, וסומכים על זכרונו לענין עדות.

והנה מדברי הגה"ק מבוטשטאש זי"ע (בספרו 'דברי אבות' עמ"ס אבות שם) נראה שהבין בשו"ע הרב, שגם באופן שיהא זכור באמצעות הכתב - נחשב כשכחה לענין איסור שכחת התורה, כי האריך לחדש שם, שכתיבת חידושי תורה, מועילה לענין איסור שכחת התורה, כי מה שכתב האדם על הספר למען יעמדו ימים רבים הריהו ככתוב על לוח לבו, משום שבדרך כלל ישנה התעוררות זכרון באמצעות הכתב, וזכרון כזה מועיל לענין זכירת התורה כמו שמועיל לענין עדות.

עוד מצדד הוא, שגם אם לא יהא ע"י הכתב שום התעוררות זכרון - מועיל הכתיבה לענין איסור שכחת התורה, כי סוף סוף אין הדברים עומדים להיות נשכחים, כי ביכלתו להזכר בהם בכל עת ושעה. כמובן שבפרט זה דבריו מנוגדים לגמרי לדברי השו"ע הרב, כי לפי דבריו יהא מועיל בזה"ז - כשהספרים נמצאים לפנינו ויכולים להזכר תמיד התורה שלמדו. אכן, גם באופן שתהיה לו התעוררות זכרון ע"י הכתב - כתב שם ש"כמדומה שבהל' ת"ת להרב התניא כתב שכתיבה אינה מועלת", ומקור נוסף בדבריו בהל' ת"ת לענינים אלו אין לנו אלא בהלכה זו שהבאנו, ונראה שהבין בדבריו שגם באופן שיש התעוררות זכרון ע"י הכתב נחשב הדבר לשכחה (וע"ש שיתכן שגם לפי בעל התניא אין בזה אלא איסור דרבנן).