לנקוף אצבע / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

חולין ז ע"ב

פלוני הפועל אינו נוקף אצבע ומתבטל כל היום - רותח המנהל. הפועלים מצידם בכלל סבורים שהמנהלים הם בני המזל שנולדו כדי לא לנקוף אצבע. אבל מעטים יודעים שלמילה 'לנקוף' יש משמעות אחרת לגמרי.

מקור הביטוי הזה הוא מדברי רבי חנינא במסכת חולין (ז:): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", והכוונה שאין אדם נוגף את אצבעו ופוצע אותה דרך מקרה. וכמו שממשיכה שם הגמרא מיד: 'דם ניקוף מרצה כדם עולה', דהיינו שהדם שיוצא מנקיפת האצבע הזאת מכפר על האדם. מסתבר שהביטוי הנפוץ הוא תולדה של אי הבנה. אדם שיושב בחיבוק ידים כמובן לא יפצע את אצבעו ולכן ביטוי זה יכול לתאר בטלן ועצלן, אבל הנקיפה איננה עשייה - אלא הכאת ונגיפת האצבע. כמו נקיפות מצפון שהם הכאות הלב המייסר את האדם.

למעשה יש כאן שגיאה נוספת: המימרא אינה מתכוונת כלל לאצבע היד אלא לאצבע הרגל! שכן בהמשך מובאים דברי רבא על המימרא הנ"ל שדם ניקוף מרצה כדם עולה - דווקא "בגודל ימין, ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה". ומבאר רש"י שגודל ימין דווקא משום שהוא נוגף בכוח, ומצטער הרבה. אם הכוונה לאצבע היד, קשה להבין מדוע אגודל ימין נוגף בכוח יותר מאגודל שמאל. אבל אם מדובר בבוהן הרגל, סביר להניח שכוונת הגמרא שפסיעת האדם ברגלו הימנית נמרצת יותר, וכשהוא פוגע במשהו - המכה כואבת היטב. כולנו מכירים את הסיטואציה הלא נעימה של פגיעת הבוהן ברגל של שולחן כשקמים בבוקר ועדיין לא לבשנו את הנעליים. כך אמנם מפורש בדברי המאירי על אתר: "בגודל ימין, מפני שהוא הולך בו במהירות ונוקף בכח ומצטער הרבה".

כמו כן: רבא אומר גם "והוא דקאזיל לדבר מצוה", אם הכוונה לאגודל היד, מה זה קשור להליכה לדבר מצוה? וכי משום שהוא הולך לדבר מצוה דווקא אז נחשב לו ניקוף אצבע היד כדם עולה? אך אם הכוונה לאגודל הרגל, הענין מבואר מאוד. שכן ההליכה היא היא הגורם לנקיפת בוהן הרגל.

ואכן בשני כתבי יד של הגמרא מבואר הדבר להדיא. בכתב יד מינכן 95 ובכ"י המבורג 165 נוסח המימרא הוא "אין אדם נוקף רגליו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה". מעניין לציין שכך הוא גם הנוסח בילקוט שמעוני (ואתחנן רמז תתכח): "אין אדם נוקף רגלו מלמטה". אלא שהמדפיס במהדורת ורשא תרל"ח שיער שזו כנראה טעות, ולכן מחק והגיה 'אצבעו' במקום רגלו.

לאור זה מובן מאוד הפסוק שמביא רבי חנינא כסיוע למימרא שלו "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו". כלומר: הפסיעה שגרמה לו לפצוע את אגודל רגלו – תוכננה מאת ה'.

כמו כן, מסתבר שלא לחינם תפס ר' חנינא את הלשון 'נוקף / נוגף', שכן מקראות מפורשים הם: "בטרם יתנגפו רגליכם" (ירמיה יג, טז), "פן תגוף באבן רגלך" (תהלים צא, יב), "ורגלך לא תגוף" (משלי ג, כג).