הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "הא גופא קשיא" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות צה ע"ב

"גמ'. הא גופא קשיא, אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא מדת יבש לא נתקדשה, ואפייתן בפנים, אלמא מדת יבש נתקדשה! ...
אמר רבא: הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו? רב ששת. אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא מאי מבפנים? במקום זריזין. והא דרב אשי ברותא היא, מה נפשך? אי אפייה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי [בעינן[ זריזין, ואי לישה ]ועריכה] לא בעינן זריזין, אפייה נמי לא בעינן זריזין! אלא דרב אשי ברותא היא.."

הגמרא מקשה בין הרישא לסיפא במשנה. מהרישא משמע שמידת היבש לא נתקדשה, ואילו מהסיפא משמע שכן נתקדשה.

של"ה - כללי התלמוד (יט) כלל עיון :

תלח. עוד כתב (דרכי התלמוד דפוס פ"ת תשט"ו פ"ג אות ז'): לעולם כשתדייק איזה דיוק מאיזה משנה או ברייתא או שום מאמר, אין ראוי לדייק אותו דיוק מן הקצה אל הקצה, כי אם יש אמצעי ביניהם תקח האמצעי. דרך משל, אם [י]אמר[ו] לך, ראובן אינו חכם, לא תדייק אבל הוא סכל, כי אפשר שאינו [לא] חכם ולא סכל (אלא) [אבל הוא] בינוני. אבל כשאין ביניהם אמצעי, אז (ה)[ת]לך מן הקצה אל הקצה. דרך משל, אם יאמרו לך עתה אינו לילה, (אז) [הנה] תדייק אבל הוא יום, כי אין אמצעי בין היום ובין הלילה. וכאשר תראה כי המשנה או הברייתא לקחה קצה האחד ונתן בו דין מה, ואחר כך לקח הקצה האחרון ונתן בו דין אחר, והנה הניח האמצעי לא (זכר) [דיבר] בו כלל, אז תוכל להקשות 'הא גופא קשיא', או 'קשיא רישא אסיפא', כי מדיוק הרישא נראה שהאמצעי אין לו אותו הדין, ומדיוק הסיפא נראה להיפך. והטעם הוא דאי לא תימא הכי, אלא שהקצה והאמצעי דינן שוה, ליתני האמצעי, ואנא אמינא כי מכל שכן הקצה יש לו אותו הדין. ואז על דרך סברא יתרצו 'רישא דוקא, סיפא כדי נסבא'. או גם כן 'חדא מינייהו נקט'. וזה הדיוק שאמרנו, רצוני לומר מהאמצעי, תוכל לעשות כאשר לא יהיו הדינים חיוב ושלילה, או איסור והיתר, וכשאין בהם מחלוקת תנאים ואמוראים, אבל יש אחת מאלו, לא תוכל, כי [כן] יאמר, כחא דהתירא עדיף, [או] להודיעך כחו דרבי פלוני.

הוא מסביר כלל מ"כללי ההגיון". לא תמיד מדברים "הפוכים" ניתן להקשות, מפני שיתכן שמשניהם דווקא ניתן להגיע אל "האמצע" [ואולי ניתן להקשות שצד אחד מיותר], וכאשר הגמרא מקשה, כמו בסוגייתנו, "הא גופא קשיא" כוונתה שמהרישא ומהסיפא מגיעים למסקנות סותרות – כפי שהסברנו.

הגמרא דוחה את התרוץ של רב אשי וחוזרת הקושיה איך יתכן שהתנור מקדש ואין האפיה דוחה שבת, הרי יש פסול לינה כשאפו בערב שבת.

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ה, הלכה ז:

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות, ולשין אותן אחת אחת, ואופין אותן שתים שתים.

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ה, הלכה י:

אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב, אלא בערב שבת אופין אותן ועורכין אותן למחר, ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי ובערב שבת אופין אותן מיום רביעי.

משמע משתי הלכות אלה ברמב"ם, שלמרות שהתנור מקדש בכל זאת אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת.

לחם משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ה:

"... וכתבו שם התוספות ז"ל ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע"כ.
וכיון דנראה דפליגא רישא אסיפא דלמ"ד תנור מקדש אפייתן בפנים ודוחות את השבת דהא איפסלא בלינה ומ"ד אין דוחות את השבת אית ליה דתנור אין מקדש ואפייתן בחוץ א"כ קשה על רבינו ז"ל איך פסק תרווייהו דסתרן אהדדי
ועוד דבלאו הכי מ"ש מחביתי כ"ג דכתב רבינו ז"ל לעיל בפ"ג דדוחה את השבת משום שהמרחשת מכלי הקדש הוא ונפסל בלינה הכא נמי כיון דתנור מקדש איתיה להך טעמא ותו קשיא מאי דהקשו בגמ' מעיקרא דאמאי לישתן ועריכתן בחוץ וליכא לשנויי מאי דתירצו בגמרא דעשרון לא מקדש וכדפירש רש"י ז"ל במשנה דחביתי כ"ג כמ"ד לא משחו עשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו דפעמים שמוציאו דבהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"א מהלכות כלי מקדש שנמשחו שכתב שם שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' ואחר כך כתב כל המדות האלו קדש ומכלי שרת.
וי"ל דרבינו ז"ל מפרש שכשאמרו בגמ' דרב אשי בדותא אינו רוצה לומר דמתניתין הוי תברא כדכתבו התוספות ז"ל אלא תירוץ המשנה דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי אינו מקדש ליפסל בלינה אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים ... "

הוא מסביר את הרמב"ם, שהתנור מקדש "קצת" - רק לעניין שאפייתו בפנים, אבל לא לעניין שייפסל בלינה.