שאלת חילוץ / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
עד דורו של רבי יהודה הנשיא סבב הלימוד בבתי המדרש סביב סדר החומש או סביב קובצי משניות פרטיים – "משנת ר' מאיר", "משנת ר' שמעון" ועוד. בא רבי יהודה הנשיא וערך את קובצי המשניות השונים לקובץ מסודר שתכליתו להיות הבסיס לדיון בבית המדרש. אך מהפכת ההאחדה הזו לא התקבלה עד שבא ר' יוחנן, בן הדור השני של אמוראי ארץ ישראל, אמר 'אני אין לי אלא משנה' (כך בכל מקום שנזרוק אבן בש"ס) והעמיד את משנת רבי כבסיס לדיון ולפסיקה כפי שאנו מכירים אותה היום.
המשנה בדף נא עוסקת בדיני הונאה במקח. הגמרא שואלת 'מני מתניתין?', מי שנה את המשנה?
שאלה חשדנית ומערערת סמכות זו מקורה בדיוק בשלב הביניים שבו סמכותה של המשנה עדיין איננה קבועה. כאן נתמכת השאלה גם בידי מצאי העובדות, כלומר אי התאמתה לדעות המוכרות לנו (כפי שמורחב במאמר הראשי של הרב אלכס טל, כאן בסמוך). עד כדי כך שאומר רבי אלעזר 'אונאה זו איני יודע מי שנאה'.
ר' אלעזר בן פדת, תלמידו של ר' יוחנן, איננו יודע מה לעשות עם משנתנו. חסר בה עיקר העיקרים של התורה שבעל פה - ההידהוד מהר סיני, ההידהוד עבורו אנחנו שונים כל הלכה בשם אומרה ושבעזרתו אנו יכולים לשחזר את שלשלת קבלת השמועה ממשה רבנו. למה לנו הלכה אם היא איננה מקשרת אותנו לסיני?
מה יעשה ר' אלעזר? ימחוק את המשנה הבעייתית – יעמיד בסימן שאלה את מפעלו של רבי יהודה הנשיא, מפעל שהוא נלחם על הוכחת סמכותו בעקבות ר' יוחנן רבו; ישאיר אותה – הרי אין לה סמך ואם כן אין בה תורה!
פתרונו של ר' אלעזר נמצא בירושלמי (ט' ע"ד). למשימת הצלת המשנה הוא מגייס את שני רבותיו – ר' יוחנן מטבריה ור' הושעיה מקיסרין – לאמור: זהו מקרה חירום. 'ר' יוחנן, ר' אלעזר ור' הושעיה אמרי: מה טעמא דאהן תנייא?' – שאלת 'מה הטעם' (בדומה ל'מני מתניתין') היא שאלה מערערת סמכות - שהרי טעם יכול להתחדש ולהשתנות. אך במקרה הזה, כאשר הסמכות כבר מעורערת, באה שאלת 'מה הטעם' להציל את המסורת התלושה ולהעמידה כתורת אמת. לשם כך שלושת האמוראים מדובבים את קולו של הקונה המרומה שרוצה להחזיר את המקח: 'יודע אני שלא היה שווה יותר מה' דינרים, מכיוון שנדחקתי נתתי שישה דינרים, עכשיו קח את שלך ותן את שלי'. זהו ההיגיון הכלכלי – הטעם - של המשנה. המסורת התלושה עוגנה בכוח ההסבר ההגיוני, אין צורך למוחקה ומשנת רבי לא נפגמה.
שאלת 'מה טעמא' היא שאלה לא מסורתית, חדשנית ואינדיבידואלית. אך כאן דווקא היא זו שמצילה את המסורת, כי גם הטעם מגיע אלינו מן הקב"ה, אך לא דרך הר סיני אלא דרך הגיוננו שלנו.
