הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מסתבר טעמיה"
כלל פסיקה: "הלכה כרבא"
מנחות צ ע"א
"אלא אמר אביי: חדא מינייהו נקט. ר' אבא אמר: בשלמא הנך עולות נינהו, אי לא חזו לעולת חובה קרבי לעולת נדבה, אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה, אשם נדבה מי איכא?
תניא כוותיה דרבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות - הרי זו עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להתירו."
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טו, הלכה יח:
כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו, לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים אלא עשרון אחד כשאר הנדבות, שהרי לא עלה לשם חובתו, וכן תמיד ששחטו שלא לשמו לא יעלה עמו שני גזרי עצים כשאר התמידים, שהרי לא עלה לחובת התמיד אלא הרי הוא ככל הנדבות.
כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק טו, הלכה יח :
ומ"ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'. שם (דף פ"ט) א"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה"נ
אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה:
בדברי רבי יוחנן ניתנו 2 הסברים בגמרא: על ידי אביי ועל ידי רבי אבא. אומר ה"כסף משנה" שהרמב"ם פסק כרבי אבא "דמסתבר טעמיה". אולם הוא לא מסביר מדוע "מסתבר טעמיה". אולי כוונתו: אביי תרץ תרוץ "טכני" שרבי יוחנן נקט רק דוגמא אחת אבל לאו בדווקא, ואילו תרוצו של רבא הוא ענייני-תוכני.
יש גירסא של "רבא" במקום "רבי אבא", ואז ברור שהלכה כרבא על פי הכלל שברוב הש"ס הלכה כרבא נגד אביי.
וראה "מתיבתא", הערה א. ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד לו, ובהערה עח.
וראה שם, בשם ה"חזון איש" שהביטוי "אלא מעתה" [בדף פט עמוד ב] משמעו שהדין ברור [בניגוד למה שמובא אחרי הביטוי "אלא מעתה"]
