גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרע"א, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף נה עמוד א

בענין שיעור "שוה פרוטה" לגבי מצוה צדקה

משנה: חמש פרוטות הן, ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מעל, והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי (דף נה ע"א).

ידועה חקירת האחרונים, האם שיעור שוה פרוטה הוא דין בשיעור ממון, שפחות משיעור זה אינו נחשב ממון, וגדרו כשאר שיעורים שבתורה, כמו שיעור כזית באיסורי אכילה, שמסורה לנו הלכה למשה מסיני, וכלשון הלבוש (חו"מ סי' פח ס"א): "דפחות מפרוטה קי"ל הלכה למשה מסיני דמן התורה לא נחשב לכלום", ושיעור זה נכלל במה שאמרו (סוכה ה:): "שיעורין... הלכה למשה מסיני", או אפשר שגם פחות משוה פרוטה נחשב כממון גמור, ושיעור זה הוא מטעם אחר, וכלשון הלבוש במקום אחר (חו"מ סי' ו ס"א): "אין הדיינים צריכין לישב בדין על תביעה פחות משוה פרוטה, דקי"ל לגבי גזל דפחות משוה פרוטה אינו נקרא גזל... וטעמא דסתם בני אדם מוחלין זה לזה על פחות משו"פ ואין תביעתו תביעה, ואף כי זה התובע אינו רוצה למחול, בטלה דעתו אצל כל אדם ואין משגיחין בו ובצעקתו...". האחרונים האריכו הרבה בחקירה זו ובחילוקי דינים היוצאים ממנה (עי' 'מחנה אפרים' הל' גזילה סי' א; 'מנחת חינוך' מצוה רנח אות ו-ז).

והנה לגבי מצות צדקה דנו האחרונים אם נאמר גם כן שיעור זה, כי מצינו שנזכר שיעור פרוטה בצדקה, כדאי' בבבא בתרא (ט:): "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות", ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רמט סי"ד): "טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה, שנאמר (תהלים יז, טו) 'אני בצדק אחזה פניך'", וכלפי דין זה דנו האם שיעור זה הוא לעיכובא, או שאין זה לעיכובא ממש, וגם בפחות מכן יוצאים ידי חובה.

והנה, לפי הצד ששיעור שוה פרוטה הוא שיעור בממון - יש לדון האם גם במצות צדקה נאמר שיעור זה, כי במצות צדקה אמרה התורה (דברים טו, י): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו", והכלל הוא ש"אין נתינה פחות משוה פרוטה" (עי' פסחים לב:), ולכן יש לדון האם גם בנתינה שנאמרה בצדקה אומרים כלל זה, והצדדים בזה יבוארו על פי מה שכתבו התוס' בפסחים (שם ד"ה ואין) שכלל זה לא נאמר על כל מקום שנאמרה בתורה לשון נתינה, וכלשונם: "דהכא (-בתשלומי תרומה) ודאי בעינן שו"פ, דנתינה קיימא אתשלומין, והוי כמו השבת גזילה - שאין בפחות משו"פ, ולהכי משום דכתיב 'ונתן' משמע שפיר נתינה חשובה, אבל שאר מילי אע"ג דכתיב בהן נתינה לא בעינן שוה פרוטה", מבואר, שרק בנתינה שנאמרה בתשלומין נאמר כלל זה (ע"ע חי' אנשי שם על המרדכי בפירקין אות ה), ונתינת צדקה אינה חובה מצד תשלומין, לכן לא נאמר בה כלל זה. ולעומת זה מבואר בתוס' בשבת (כה. ד"ה תתן) שגם בשאר 'נתינה' הנאמרת בתורה נאמר כלל זה.

וכלפי מצות צדקה כתב בשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סי' קפז) נימוק נוסף שאין אומרים בה כלל זה, וז"ל: "ואע"ג דקרא כתיב 'נתון תתן', ותוס' בבא מציעא דף מ"ז ע"א ד"ה קונים וכו' ובכמה דוכתי העלו דגבי ממון בכל מקום נתינה הוא פרוטה, נראה לי, כיון דכתיב 'נתון תתן' - הוי ליה 'מיעוט אחר מיעוט' ולרבות פחות משוה פרוטה".

גם לפי הצד ששיעור שו"פ הוא משום שכמות כזו היא שיעור חשוב לעיני בני אדם, ובפחות מכן הגם שמעיקר הדין נחשב ממון גמור, אין דרך בני אדם להעמיד את תביעותיהם בכך ומוחלין ומוותרים זה לזה, יש לדון מהו הדין לענין צדקה, כי מצד אחד אפשר שיוצאים ידי חובה, כי גם בנתינת פחות משו"פ מקיימים את ציווי התורה 'נתון תתן', כי ממון גמור הוא, ומאידך, יתכן - מאחר שאינו חשוב לעיני האדם לא נחשב לא כלפי נותן הצדקה, וגם לא כלפי מקבל הצדקה.

בשו"ת יהודה יעלה (שם) וכן בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"א סי' כד) הוכיחו ממשנתנו שיוצאים ידי חובה גם בפחות משו"פ, כי מנו במשנתינו "חמש פרוטות הן", ולא הזכירו נתינת צדקה, הרי שגם בפחות משו"פ יוצאים ידי חובה.

כלפי הוכחה זו יש להביא מה שכתב הש"ך בנקודות הכסף על דברי הט"ז (יו"ד סי' קלג סק"ו) בהא דאיתא בשו"ע (שם ס"ג) שיין נסך בפחות משוה פרוטה מותר בדיעבד, והקשה הט"ז: "צריך עיון, למה לא חשיב התנא במשנה פרק הזהב דחשיב שם 'חמשה פרוטות הם', היה לו לחשוב גם דבר זה דשכר יין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה", וכתב הש"ך: "לא קשה מידי, דתנא ושייר, דהכי נמי ריבית -להתוספות והרא"ש בפרק איזהו נשך, וכ"כ הטור לקמן ריש סי' קסא בשם ר"י, דאין ריבית בפחות משוה פרוטה".

בעיקר הדבר יש לציין לשון רבינו יונה בספר היראה: "והיה רגיל בצדקה כפי כחך, ולכל הפחות שעבד עצמך לבורא לתת כופר נפשך חק קבוע בכל שבוע פרוטה או מחצה", מבואר שגם במחצית פרוטה יש בזה משום נתינת צדקה. אכן אין בזה הוכחה גמורה, כי סוף סוף יש בזה עכ"פ משום 'חצי שיעור', ולפי כמה אחרונים (עי' שו"ת חיים שאל ח"א סי' ג ד; חקרי לב או"ח סי' צ) ישנו דין של חצי שיעור גם בקיום המצוה. ויתכן עוד, שגם אם אין בזה משום קיום מצות צדקה, יש בזה עכ"פ משום מצות גמילות חסדים.

ולסיום נביא ההכרעה שמצינו בדברי הצפנת פענח (הל' מתנות עניים פ"ז ה"א), ותוכן דבריו הוא שבמצות צדקה נצטוינו בעשה ולא תעשה, עשה ד"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו", ובנוסף הזהירה התורה בלא תעשה (דברים טו, ז): "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון", ולענין המצות עשה שנאמרה בה לשון נתינה, אין יוצאים ידי חובה בפחות משוה פרוטה, כי אין נתינה בפחות משוה פרוטה, ואילו הלאו מקיימים גם במתנה מועטת, כי סוף סוף לא אימץ האדם את לבבו ולא קיפץ את ידו גם בנתינת פחות משוה פרוטה.