אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כיון שאפי לה נפחה"
פולמוס המצות באיטליה
מנחות צד ע"א
סערה פרצה לה בקהילות היהודיות באיטליה לפני כשלוש מאות ושלושים שנה. והיו אלו המצות שעוררו את הסערה והפולמוס שבעקבותיה. בימינו מכירים אנו את המצות הרגילות אותם אוכלים כל בית ישראל במשך חג הפסח, ולעומתן ישנן המצות ה'רכות', הנאכלות בעיקר בלילו הראשון של החג על ידי כמה וכמה קהילות מבני עדות המזרח.
ברם, לא רבים יודעים כי בימי קדם אכלו כולם את אותן מצות רכות. שכן עד לפני כשש מאות שנים, נוהגים היו כולם לאפות מצות בכל יום עבור אותו היום, וכפי הידוע ללומדי הדף היומי שעברו כבר את מרביתה של מסכת מנחות, הרי שניתן ליצור פת מצה שהיא רכה. המצות הקשות שלנו לעומת זאת מכונות רקיקין, וכך – דרך משל - המביא תודה עליו להביא הן מצות והן רקיקין, ומשום שהמצות – רכות הנה, ואילו הרקיקין – קשים, כמצות שלנו כיום.
אלא שלמצות הרכות ישנו חסרון גדול – הן אינן משתמרות למשך זמן רב, ולפיכך משעה שהחלו לאפות מצות מראש עבור כל חג הפסח, נוצר הצורך ליצור מצות כאלו שיוכלו להשתמר זמן רב ואלו הם הרקיקים, שעם הזמן דחקו לגמרי את רגליהן של המצות הרכות עד שכבר כמעט נשתכחו, מלבד כאמור בקהילות מסוימות בישראל.
עם השנים, הגיעו הרקיקים גם לאיטליה היהודית, אך שם עוררו המה סערה רבתי. באותם ימים עוד לא השתכללה לה התעשייה כבימינו, ולפיכך היו במצות אלו נפיחויות רבות. קם איפוא אחד מחכמי העיר וירונה ושמו בישראל רבי יהודה ליב אשכנזי, והוא עורר כי אין לאכול מצות אלו שבתוך נפיחותן נותר בצק שלא נאפה כל הצורך ולאחר מכן אף החמיץ, ושכבר רבותינו הראשונים ובהם המהרי"ל כתבו לאסור מצות שיש בהן נפיחות כזו. הוא לא הסכים לקבל את הטענה כי פוק חזי מאי עמא דבר – בטוענו כי זו מכת מדינה וכי העם מחפשין אחר קולות וכלשונו המליצית 'קולי – עלמא גמירי, והקוּלות יחדלון כשנחמיר בלא טעם'.
לעומתו קם אחד ממורי הצדק בעיר רבי מרדכי באסאן ללמד זכות על המנהג, כאשר הוא מסביר ומוכיח כי אותן נפיחויות שיש ברקיקים אינן אלו שבהן עסק המהרי"ל.
בשבת הגדול של אותה שנה, סערה וירונה כולה, כאשר מחד רבי יהודה ליב אשכנזי דורש לאסור את המצות הללו, ומאידך רבי מרדכי באסאן מורה להיתר. בסופו של דבר נמנו שניהם וגמרו לבחור את אחד מחכמי הדור – כאשר שניהם יערכו אליו מערכה מנומקת היטב ובה יפרסו את טענותיהם, ושניהם יקבלו את תשובתו ופסקו.
הרי"ל אשכנזי החליט כי החכם הזה יהיה הגאון רבי שמואל אבוהב אב"ד ונציה ומי שכל חכמי איטליה היו מריצים אליו את שאלותיהם - שנדפסו לאחר פטירתו במאותיהם בשו"ת "דבר שמואל".
ה"דבר שמואל" קיבל את מכתביהם של שני החכמים מוירונה, ובתשובותיו (דבר שמואל רלד, שעד) פסק להיתר מנומק להפליא. משנשלחה התשובה לוירונה, סבר רבי מרדכי באסאן כי עתה תשקוט הסערה, אך אז נודע לו כי הרי"ל אשכנזי לא קיבל את הדברים וכי הוא ערך שאלה נוספת אל חכם נוסף באותו הדור הרמ"ז – הוא הגאון רבי משה זכות רבה של מנטובה ומגדולי המקובלים בדור ההוא. לפיכך ערך גם רבי מרדכי באסאן שאלה מנומקת היטב אל הרמ"ז כשהוא מאריך להסביר מדוע יש להתיר את מצות הרקיקים.
אחת מהראיות אותן שטח הר"מ באסאן (ואלו מובאות ב"שו"ת הרמ"ז", נב) היתה מסוגייתנו. לפנינו בגמרא אמרו כי את לחם הפנים היו אופים בשלוש תבניות ('דפוסים' בלשון הגמרא) והגמרא מסבירה כי לאחר האפייה בלתי אפשרי להחזיר את לחם הפנים לדפוס הראשון בו היה משום דנפחה. הוא מביא שתוספות (ד"ה ובדפוס) מבארים כי 'רב נפחה' – לחם הפנים היה מתנפח במיוחד לאחר האפיה ומשום כן בלתי אפשרי להחזירו לתבנית הראשונה, והוא מבאר את שיטתם – כי אם היה מתנפח רק מעט, הלא היה ניתן למועכו מעט על מנת להחזירו לתבנית הראשונה – אם לא שמדובר כי הוא התנפח הרבה. (יש לציין כי לפנינו בתוספות לא מופיעה הגרסה 'רב נפחה'). והנה לחם הפנים הלא היה מצה כי לא החמיץ, והרי לנו – המשיך הר"מ באסאן להוכיח - כי אף שהתנפח ביותר בשעת אפייתו, עדיין נחשב לחם הפנים כמצה - ולא חמץ, ועל אחת כמה וכמה ש "בלי שום ספק ופקפוק הרקיקין נפוחים מותרים בלי שום ספק אליבא דכולי עלמא".
ואכן אף הרמ"ז הסכים לטענתו של הר"מ באסאן כשהוא מספר כי "הציע את כללות השאלה לפני מעלת רבני ישיבתנו הגדולה וכולם פה אחד השיבו בנקלה דעדיפא כחא דהתירא וקולא ושכן הוא מנהג קדום בזאת הקהלה מימי סבי דצורה מעולה" (הלכה למעשה בענין הוסיף והרחיב ב"שערי תשובה" אורח חיים תסא, ד, המביא שם הוראות נוספות מגדולי ישראל בענין זה).
