הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו

יבמות ט ע"א

 
"אמר לוי לרבי:...
אמר ליה: כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו".

שאלות מספר מתעוררות פה:

• וכי זו דרך לבזות את התלמידים?
• בירושלמי מסכת יבמות פרק יב הלכה ו מכנה רבי את לוי "בר נש דכוותי" - בן אנוש כמותי וכמעלתי. כיון שהיה חכם כמותו כיצד מבזהו רבי?
• יתר על כן, הרי כיון שהיה לוי שקול כרבי, כל פחיתות שיאמר רבי על לוי תשוב גם על עצמו!
• מה עניין הקדמת לשון "כמדומה" לכאן, לאמור דמיון ולא מציאות. יאמר בפשטות: "שאין לו מוח בקדקדו"! וכן למה הקדמת הלשון בנוסח הירושלמי "ניכר אותו האיש שאין לו מוח בקדקדו", לאמור, ניכר כך, אבל באמת אינו כן.
• מה עניין מוח לכאן? הרי לא נמצא בלשון המקרא או החכמים חכמה במוח, אלא רק חכמת לב בלבד.
• אמרו במסכת סנהדרין דף יז ע"ב: "למידין לפני חכמים - לוי מרבי". למה דוקא לוי נקרא כך? הרי גם רב ורבי יוחנן היו תלמידיו של רבי, כמו גם רבים נוספים. גם כל החכמים היו למידין לפני חכמים בבחרותם!

אלא שכך היה המעשה שבירושלמי שם:
"בני סימונייא אתון לגבי רבי אמרין ליה בעא תתן לן חד בר נש – דריש, דיין, וחזן, ספר, מתניין, ועבד לן כל צורכינן. ויהב לון לוי בר סיסי.
עשו לו בימה גדולה והושיבוה עליה. אתון ושאלון ליה: הגידמת במה היא חולצת? ולא אגיבון. רקה דם? ולא אגיבון. אמרין: דילמה דלית הוא מרי אולפן. נישאול ליה שאלון ליה דאגדה. אתון ושאלון ליה: מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? ולא אגיבון.
אתון לגבי דרבי. אמרון ליה: הדין פייסונא דפייסנתך. אמר לון: חייכון בר נש דכוותי יהבית לכון!
שלח אייתיתיה ושאל ליה. אמר ליה רקה דם מהו? אמר ליה אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. הגידמת במה היא חולצת? אמר ליה בשיניה. אמר ליה מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת? אמר ליה: עד שלא נתחתם גזר דין רשום משנתחתם גזר דין אמת. אמר ליה ולמה לא אגיבתינון? אמר ליה עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה, וטפח רוחי עלי וקרא עליו: 'אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה' מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שנישאת' בהן עצמך".

דרכו של לוי איפוא היתה שלמרות גדלותו ושלמותו בכל המקצועות, היה ממעט עצמו מתוך ענוותנותו כאילו היה תלמיד בּוּר. לכן היה מכונה "למידין לפני חכמים", כלומר - לָמֵד שלא כדרכו, לָמֵד למרות שאינו נצרך. נותר תמיד בחזקת "לָמֵד" ואינו מראה שיודע הוא גם ללמד.
וזהו שאמר עליו רבי: "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו", למרות שהוא כמותי, רגיל הוא להראות את עצמו - חיצוניותו, באופן שנדמה כאילו אין בו מוח - פנימיות של חכמה רבה. ורק משום כך רגיל הוא לשאול שאלות שאינן שאלות.

דבר אחר,
פירש רש"י [כת"י] במסכת מנחות דף פ ע"ב:
"לוי – היינו נמי למידין, אלא קמייתא אמר ליה בישיבת שאר תלמידים, וזו – בינו לבין עצמו".
לאמור, בפני שאר תלמידים השיב רבי ללוי לקושייתו בלבד. ואת דברי המוסר אמר לו בינו לבינו בלבד, כדי שלא יִשָּׁמַע הדבר באזני אדם לעולם.
וכיצד אם כן נודע הדבר? מניין ידע בעל התלמוד לספר כן?
אין זאת אלא שלוי עצמו אץ ושש לספר ולהשמיע למען ישמעו וילמדו. כי בענוותנותו רק שמח למשמע דברי מוסר אלו. כי היתה בו מידתו של דוד המלך עליו השלום, ככתוב בתהלים קמא, ה: יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי. ופירש רש"י: "טוב לי שיוכיחני וייסרני נביא אמת וצדק שכל מהלומיו ותוכחתו חסד".

וכך היתה גם מידתו של רבי עקיבא, במסכת ערכין דף טז ע"ב:
"ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי {פירוש, שהיה רבן גמליאל מוכיחו}, שהייתי קובל עליו (רש"י: כשהייתי רואה בו דבר גנאי) לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: (משלי פרק ט, ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".

וכך מצינו באחי יוסף. שלאחר שראו: כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, שנאוהו.
לאחר שסיפר להם את חלומו: וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.
ודוקא לאחר שגער בו אביו, כתוב: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו.
ללמדך שלא נתקנאו בו אלא על שזכה לתוכחתו של צדיק.