הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי פסיקה: חזקיה ורבי יוחנן
[כללי פסיקה]
מנחות פא ע"ב
"... ת"ש: האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים - כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים; טעמא דאמר, אבל לא אמר תודה - לא! ה"ה אע"ג דלא אמר תודה, ואיידי דקא בעי למיתנא זבח בלא נסכים, דלא מתני ליה נסכים בלא זבח, תנא נמי תודה. אמאי? נדר ופתחו עמו הוא! אמר חזקיה: הא מני? בית שמאי היא, דאמרי: תפוס לשון הראשון; דתנן: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה - ב"ש אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר. רבי יוחנן אמר: אפילו תימא בית הלל, באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך, לא הייתי נודר כך אלא כך, ומאי כופין? דקא בעי הדר ביה.
תא שמע: האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים, ואמרו לו: הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים, ואומר: אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, כופין אותו ואומר לו: +דברים י"ב+ שמור ושמעת; בשלמא לחזקיה ניחא ליה, אלא לר' יוחנן קשיא!
אמר לך ר' יוחנן: הא ודאי ב"ש היא.
מאי שמור ושמעת? אמר אביי: שמור - הבא תודה, ושמעת - הבא לחמה. רבא אמר: שמור - הבא תודה ולחמה, ושמעת - שלא תהא רגיל לעשות כן."
חזקיה ורבי יוחנן חלוקים בהסבר הברייתא. הדיון מתבסס על מחלוקת במשנה בין בית הלל ובית שמאי [והלכה כבית הלל]. רבי יוחנן מסביר את הברייתא גם לפי בית הלל, ומסבירים שכך הכריע הרמב"ם ["כסף משנה", הלכות מעשה הקרבנות, פרק יז, הלכה י].
בדרך כלל יש התלבטות בין בעלי הכללים האם הלכה – באופן עקרוני – כחזקיה נגד רבי יוחנן או להיפך [חזקיה היה רבו של רבי יוחנן]. וניתן להרחיב ולומר, שהכלל הקובע כמי ההלכה בין שניהם חל גם למקרים – כבסוגייתו – שמחלוקתם איננה בסברות עצמיות אלא בהסבר דברי בית הלל.
אפשר לומר שגם לפי אלה הפוסקים כעיקרון בכל הש"ס שהלכה כחזקיה נגד רבי יוחנן – תלמידו, הרי שבסוגייתנו הלכה כרבי יוחנן מהסיבה הבאה: הגמרא מביאה ברייתא נוספת ואומרת "בשלמא לחזקיה ניחא, אלא לרבי יוחנן קשיא". יש פוסקים שמפרשים באופן עקרוני, שסגנון זה מלמד שהלכה דווקא כאותו חכם שעליו נאמר "... אלא לרבי... קשיא" [או: "מאי איכא למימר"]. לפי זה יוצא ש"עורך הגמרא" מכריע – באופן ספציפי בסוגייתנו - כרבי יוחנן נגד רבו – חזקיה.
