הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "יתיב רב... קמיה דרב..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות פא ע"א-ע"ב

"יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר: ולייתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא - הא תודה והא לחמה, ואי הך דקיימא תודה היא - הא לחמה והא תהוי תמורה! א"ל: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?.

הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו. ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."? אומרים הפרשנים ש"יתיב" פרושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו, ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור. [ותמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.]
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר הדברים בסופו של דבר הרב או התלמיד? אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר הרי שברור ההבדל מהביטוי "אמר... אמר...", שהתלמיד אמר את הדברים.

חידוש: הביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא משנה אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר; [ וכמו שכבר הזכרנו, במקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.]

אמנם בסוגייתנו משמע לא כך, שהרי רבי יצחק מקשה על רב נחמן ורב נחמן עונה לו.

ומתאים לדברי "הליכות עולם", שער שני פרק א :

לח. הא דאמרינן בכוליה גמרא יתיב פלוני קמיה דפלוני ויתיב וקאמר, לא אמרינן הכי אלא במקום שחולק עליו או שהיה הוא האומר אבל אם לא אמר הוא כלום ולא נחלק עליו בכלום לא אמרינן הכי, כן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו מסכת יבמות:

כלומר, לפי דברי הרשב"א יוצא שבסוגייתנו, רבי יצחק ורב נחמן חלוקים [ומתאים לפשט].

ובגמרא בעמוד ב:

(תודה) היא ולחמה מן המעשר - יביא. יביא, לא סגי דלא מייתי? רב נחמן ורב חסדא אמרי: רצה מביא, לא רצה לא יביא. ולא יביא מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני. רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני יביא.
יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר: לא שנו אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני יביא. א"ל: רבי, אתה אומר כן? אני אומר: אפי' מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני לא יביא, ואימא טעמא דידי ואימא טעמא דידך. אימא טעמא דידך, תודה מהיכא קא ילפת לה? משלמים...

"רבי ירמיה" – בדור הרביעי, זכה לקבל גם מרבי יוחנן. היה תלמידו המובהק של רבי זירא. אם כן כיצד רבי זירא פנה אל תלמידו "רבי, אתה אומר?" אלא רבי זירא כיבד מאד את רבי ירמיה – "מתיבתא", הערה כה מוכיח מדברי תוס' בגיטין. כל זה מתוך הנחה ש"יתיב... קמיה..." משמע שהחכם המוזכר ראשון הוא תלמידו של החכם המוזכר שני.

לפי זה יוצא שרבי ירמיה סובר כרב נחמן ורב חסדא. אולם מהר"י קורקוס על הרמב"ם אומר, שהרמב"ם פסק כרב נחמן ורב חסדא ורבי זירא מפני שהם "רבים" מול רבי ירמיה. וקצת תמוה לי: הרי רבי ירמיה – ולא רבי זירא - סובר כמותם? אלא כנראה שהמהר"י קורוס סובר שהביטוי "יתיב... קמיה... ויתיב וקאמר..." מדובר שדווקא החכם שמוזכר שני הוא זה שאמר הדברים - כלומר רבי זירא. לפי זה גם ברור מדוע נאמר "רבי אתה אומר כן?" כי כך פנה רבי ירמיה לרבי זירא – רבו.