גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף עה ע"ב 

ברכת "שהחיינו" - משום חינוך המצוה או משום שמתחדשת מזמן לזמן?

היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר "ברוך שהחיינו וקימנו", נטלן לאכלן אומר "המוציא לחם מן הארץ" (עה ע"ב). פירושים שונים מצינו בדברי הראשונים בביאור ברייתא זו - שמובאת גם במס' ברכות (לז:) - ונקבעים על פיהם חידושי דינים בברכת שהחיינו.

נתחיל בפירושו של רש"י ז"ל, שבמס' ברכות כתב: "היה ישראל עומד ומקריב מנחות ונתנה לכהן להקריבה, אומר ברוך שהחיינו - אם לא הביא מנחות זה ימים רבים". מעין זה כתוב בפירש"י מכת"י בסוגייתנו בלישנא אחרינא: "ישראל שלא הביא מנחה מימיו", וכ"ה בפירש"י בסוגייתנו: "היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו". עיקר ההבדל בין שני הפירושים הוא רק במי מדובר בברייתא, אם בכהן המקריב או בישראל שהביא את המנחה, אכן בדבר זה שווים, שמדובר במי שלא הביא או שלא הקריב מנחה מימיו.

ולאור זה חידש הרוקח (סי' שעא) ש"כל מצוה שזמנה קבוע, או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו". ומוכיח כן מברייתא דידן: "ובפרק מנחות נקמצות ובברכות בפרק כיצד מברכין 'היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו' - שנתחנך לעבודת הזמן". הוכחתו היא, כי הקרבת מנחה אינה נחשבת כמצוה הבאה מזמן לזמן, שהרי בכל השנה שייך להקריב קרבן מנחה, ועל כן אפשר לתמוה - מדוע יש בה ברכת שהחיינו, אלא על כרחך שחובת הברכה היא, משום שעתה מתחנך האדם בקיום מצוה זו. הדברים עולים יפה לפי פירש"י, דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה מימיו, או בישראל שלא הביא מנחה מימיו, ולכן כשמתחנך בעשיית המצוה יש חובת ברכת שהחיינו.

הלכה כזו הביא הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' כח): "מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי, אבל לא על השחיטה, דמזיק לבריה", ואת מקורו הביא ב'דרכי משה' (שם סק"י): "מצאתי כתוב במנהגים ישנים, מי שלא שחט חיה ועוף מעולם... מברך שהחיינו על הכיסוי ולא על השחיטה, דכיסוי הוי מצוה... והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו". ועל כך תמה הש"ך (שם סק"ה): "וצ"ע דהא גבי ציצית קי"ל דאין מברך שהחיינו אלא א"כ קנה בגד חדש, מטעם דקנה כלים חדשים כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג, אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו...", בהמשך הביא את דברי הרוקח הנז', ומכך הסיק וכתב: "ואפשר על זה סמכו לברך בכסוי", אך תמה: "אבל צ"ע לפי זה אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו, וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה... וכן על מזוזה... אלא על כרחך סבירא לן, דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע".

בהמשך כתב הש"ך, שבברייתא דידן ישנם פירושים אחרים, וכדלהלן, ולפיהם אין שום הוכחה שיש חובת ברכת שהחיינו במצוה שמתחנכים בה, וכן נקטו הפוסקים להלכה (ראה פר"ח שם, פמ"ג בשפתי דעת שם, וע"ע פרי תואר שם; שו"ת חת"ס או"ח סי' נה), וכן הוא מנהגנו שלא לברך שהחיינו כשמניחים תפילין בפעם הראשונה, וכל כיו"ב.

פירוש נוסף נמצא ברש"י בכת"י, בסוגייתנו, דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה בשנה זו. ולכאורה חובת ברכת שהחיינו היא מדין הקרבת המנחה בתבואה החדשה של שנה זו, והרי זה כמברך שהחיינו על לבישת ציצית בבגד חדש. ולאור זה נמצינו למדים חידוש גדול, שכל כהן שמקריב מנחה מן התבואה החדשה של שנה זו, ואפילו אם יקריב אותה בחודש תמוז, עליו לברך ברכת שהחיינו.

וכעין פירוש זה מובא ברש"י שלפננו, וז"ל: "היה עומד ומקריב מנחות... שהקריב מנחה חדשה, כגון מנחת העומר, אומר כהן שהחיינו". מפורש יוצא, שבהקרבת המנחה הראשונה של התבואה החדשה מברכים שהחיינו. אכן, לפי דברי רש"י שלפננו אין הוכחה לדין זה כי אם במנחת העומר, שהיא המנחה הראשונה מן התבואה חדשה.

גם הרמב"ם נראה שפירש ברייתא זו כפירושים הללו, שהרי כשהאריך בהל' מנחת העומר (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ח) כתב: "וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו". אמנם בדבריו אין מבואר, אם רק במנחת עומר מברכים שהחיינו, או בכל מנחה שמקריב הכהן בפעם הראשונה מן החדש (עי' כ"מ ומהר"י קורקוס שם).

פירוש נוסף מובא בראשונים (תוס' בסוגיין ובברכות שם; רשב"א, ריטב"א ותוס' הרא"ש ברכות שם): "לפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה, ולכל משמרה היו בתי אבות, נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה, וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד, לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן". ולדבריהם ברכת שהחיינו היא מדין מצוה שמתחדשת מזמן לזמן, כמו סוכה שופר ומצה וכדו', והגם שמצד עצם המצוה אין זמנה קבוע, שהרי מקריבים מנחות בכל יום ויום, אכן, מצד הכהן המקריב שאין לו זכות להקריב כי אם פעמיים בשנה, הרי זו כמצוה שזמנה קבוע, ומברכים עליה שהחיינו בהגיע זמנה.

ומדבריהם הביא בספר גן המלך (סי' כד) הוכחה למה שנסתפק הבית יוסף (סי' רכה ס"ו) לגבי פרי שמתחדש פעמיים בשנה - אם מברכים עליו שהחיינו כל פעם שמתחדש, וז"ל: "ופרי המתחדש פעמיים בשנה, אפשר דבא מזמן לזמן מיקרי, ומברכין עליו בכל פעם שהחיינו, אבל הרמב"ם (פ"י ה"ב) כתב 'פרי המתחדש משנה לשנה'... ולפ"ז פרי המתחדש פעמיים בשנה אינו מברך עליו שהחיינו כלל, ומיהו אפשר ד'משנה לשנה' לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקטו, ואין הכי נמי דפרי המתחדש פעמיים בשנה מברך עליו בכל פעם שהחיינו". ולכאורה, לפי דעת הראשונים הנז' - חובת ברכת שהחיינו היא מדין מצוה שמתחדשת מזמן לזמן, וגם כשמגיע הזמן פעמיים בשנה - מברכים כל פעם שהחיינו, וממנה נדון גם לפרי המתחדש פעמיים בשנה שמברכים כל פעם שהחיינו, ודו"ק.