הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"תיקו"

[כללי פסיקה]

מנחות עו ע"א

"... כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: כולם באות שתים עשרה, חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר עשר.
גמ'. תנא: שף אחת בועט שתים, שף שתים בועט שלש.
בעי רבי ירמיה: אמטויי ואתויי חד, או דלמא אמטויי ואתויי תרי, מאי? תיקו. "

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ה:

כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה, שף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, נמצאו שלש שיפות וחמש בעיטות, וחוזר חלילה עד שיגמור שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה כדי שיתקלפו הרבה, וחושב ההובאה וההולכה בשיפה אחת להחמיר ואחר כך טוחן ומרקד יפה יפה.

כסף משנה הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ה

כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות"ק בעיטה וכו'. משנה (דף ע"ו) בפרק אלו מנחות. ומ"ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר. שם בעיא דלא איפשיטא:

בגמרא הציג רבי ירמיה בעיה, כיצד מונים את פעולות השיפה ופעולות הבעיטה, האם מונים הולכה – אחת , הבאה – אחת, או שהולכה והבאה נחשבים כפעם אחת. והרמב"ם פסק "לחומרא" – ולכן הולכה והבאה מחשבים כפעם אחת.

מסקנה: כשהגמרא קובעת "תיקו", הרמב"ם מגדיר כ"בעיא דלא איפשיטא", והדין יוכרע בסופו של דבר "לחומרא".
אומרים הפרשנים, שמשמע מהרמב"ם שדין ההבאה והולכה הוא דין דאורייתא, ומכיון שנוצר ספק בהלכה כיצד לבצע, הכלל הוא שבדאורייתא מכריעים לחומרא.
ראה "מתיבתא", הערה ד, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד קסב.

לכאורה משמע שהכרעת הרמב"ם אינה מבחינה בין אם הוצגה בגמרא בעיה והדיון הסתיים ללא הכרעה "בעיא דלא איפשיטא", לבין אם הסיום הסתיים ללא הכרעה ובתוספת הביטוי "תיקו", שאותו כנראה שיבץ בגמרא עורך הגמרא.

לא ברור מדברי הרמב"ם מה יהיה הדין אם לא נהג "לחומרא", האם המנחה תהיה פסולה?

ואולי אפשר לומר כוון אחר. הרמב"ם מכריע לחומרא, והוא לא כותב "והדבר ספק" מפני שבאמת אם לא נהג כך ["לחמרא"] גם כן יצא בדיעבד ידי חובה.

ואולי אפשר לומר, שהדין הוא "מדרבנן" וגם בדרבנן שייך לפסוק "לחומרא" – ולא כתוצאה מספק [שאז הכלל הוא ספק מדרבנן – לקולא], אלא, שחכמים עצמם ביקשו להחמיר בדבר.