הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "מאי טעמא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות עב ע"א

"קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני בית המדרש. מאי טעמא? +ויקרא כ"ג+ קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר מצוה.
ולא יעשה כריכות אבל מניחן צבתים. מאי טעמא? דכמה דאפשר לא טרחינן". 

"מאי טעמא" בדרך כלל מהווה פתיחה לברור נימוק הגיוני של סברא לדין. בסוגייתנו, הביטוי "מאי טעמא" כוונתו למשמעות של "מנלן", כלומר חיפוש מקור לדין תורה.
ההנחה היא שהדין הראשון, לפחות, הוא דין "דאורייתא".
יש הסבר לביטוי "מאי טעמא" או "מאי טעמיה ד...": כשיש מחלוקת בין תנאים אזי הגמרא משתמשת בביטוי הנ"ל, אולם כאשר היא מבררת רק את דעת המשנה ה"סתמית" אזי השימוש הוא בביטוי "מנלן" וכד'. ובסוגייתנו לא מדובר במחלוקת תנאים ולכן לא מתאים כאן הביטוי "מאי טעמא".

אפשר לומר שבאמת המשמעות של "מאי טעמא" היא חיפוש טעם הגיוני, ובמקרים כמו בסוגייתנו, הגמרא לא רק מסתמכת על פסוק אלא היא "דורשת" אותו: "קצירכם – ולא קציר מצוה", והיא מפרשת את הפסוק בניגוד לפשט. הפשט הוא: שיהיה ראשית הקציר, והדרשה היא, שמדובר דווקא בקציר של "רשות" ולא קציר של מצוה. וראה ב"מתיבתא", הערה ג, דרשות שונות של פסוק זה ומביא גם את התוס' בסוגייתנו.

בספר "הליכות עולם", בפירוש "יבין שמועה" – עמוד רפו, כללים רצו, רצז מביא שני פרושים נוספים לביטוי "מאי טעמא".
האחד – שאלת ברור: באיזה אופן מתבצע הדין [הקניין].
השני - "באיזה עניין", באיזה מקרה מדובר.

רש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד א: מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר: באיזה ענין לא בטלו ימים?

בסוגייתנו שני הסברים אלה לא נראים "מתאימים".

ואולי אפשר לומר [וזה "חידוש" גדול], שהביטוי "מאי טעמא" מוכיח שכך ההלכה, ו"עורך הגמרא" הוא זה שכתב את הביטוי בתוך הסוגיה.

ואולי אפשר למצוא לכך ראיה בדברים המובאים אצל רבי יוסף קארו בכללי הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח]

חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין] (כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון

מדברי התוס' כמו שהם – בלי ההערה של רבי יוסף קארו – משמע, שהביטוי "מאי טעמא דרבי..." מלמדנו שעורך הגמרא מסכים לדעה זו, ולכן התוס' – שוב: בלי ההערה של רבי יוסף קארו – מקשה כיצד הגמרא שואלת "מאי טעמא" על כמה תנאים.

אמנם יש לברר אם יש הבדל בין הביטוי "מאי טעמא דרבי..." לבין הביטוי "ורבי... מאי טעמיה"

מתוס' עצמם, [בערכין, שם, וכן שם, בד"ה "מאי טעמיה דרבי אליעזר] משמע שכאשר הדרשה של התנא מוציאה את הפסוק מפשוטו, על זה נאמר "מאי טעמא" [כפי שאנחנו הסברנו לעיל].