שעורין שבגללי בהמה
מנחות סט ע"א
"בעי רמי בר חמא: חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה, מהו?
למאי? אילימא לטמויי טומאת אוכלין, תנינא: חטין שברעי בקר ושעורין שבגללי בהמה, חישב עליהן לאכילה - אין מטמא טומאת אוכלין, לקטן לאכילה - מטמא טומאת אוכלין!
אלא למנחות, פשיטא דלא, (מלאכי א') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך!
לא צריכא, דנקטינהו וזרעינהו וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו, מאי? משום דמאיסותא הוא, וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו, או דלמא משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחושה? תיקו".
בסוגיה זו מבוארים כל פחיתויות וחסרונות הזרעים שבלעו הבהמות ונמצאו שבגלליהן.
א. נעשו כגללים, עד שרק מעשה בידים יכול להחזירם לתורת אוכל.
ב. אין בהם דרך כבוד.
ג. נמאסו.
ד. נכחשו.
ומכאן מבואר המעשה במסכת כתובות דף סו ע"ב (ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יז):
"ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים...
בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה...
אמר ר' אלעזר ברבי צדוק: אראה בנחמה, אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, קראתי עליה מקרא זה: (שיר השירים א') אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך".
אין פחיתות גדולה מזו, כאשר כל קיום החיות בא מדבר שאינו נחשב למזון, שפל, נמאס, וכחוש.
