הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "בעיא דלא איפשיטא" ; "תיקו"
[כללי פסיקה]
מנחות סט ע"ב
"בעי ר' זירא: חיטין שירדו בעבים, מהו? למאי? אי למנחות, אמאי לא? אלא לשתי הלחם מאי? ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא? ומי איכא כי האי גוונא? אין, כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי..
מבנה הסוגיה:
1.
בעיה 1:
בעי רמי בר חמא: שתי הלחם, הנצה שריא או חנטה שרייה?
מאי הנצה, ומאי חנטה?
אילימא הנצה דפירא וחנטה דפירא,
השתא השרשה שריא, הנצה וחנטה מיבעיא?
אלא הנצה דעלה וחנטה דעלה,
מי הוי כי השרשה או לא?
תיקו.
1.1
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כ:
וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות או אינה חשובה השרשה,
לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה.
הרמב"ם מפרש את "ה"תיקו" בגמרא כפסק שלכתחילה "לא יביא" - לחומרא, אבל בדיעבד "אם הביא" הרי הורצה - יצא ידי חובה - לקולא
1.1.1
ב"מתיבתא", "ילקוט באורים", עמוד פג, מובאים פרשנים שקובעים, שלרמב"ם יש כלל, שבכל ספק בענייני הקרבנות הדין הוא ש"הורצה", כלומר - בענייננו – כשר לגבי שתי הלחם.
1.1.12
ולא ברור לי האם האמור בסעיף 1.1.1 לא קשור לכלל כללי כיצד לפסוק למעשה כשהגמרא מכריעה "תיקו"?
1.2
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כ:
[כ] וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא:
ה"כסף משנה קורא ל"תיקו" "בעיא דלא איפשיא".
2.
בעיה 2:
בעי רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן?
היכי דמי?
אי דאשרוש,
תנינא!
אי דלא אשרוש, תנינא!
דתנן: אם השרישו קודם לעומר - עומר מתירן, ואם לאו - אסורין עד שיבא עומר הבא!
לא צריכא, דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו,
וקא מיבעיא ליה: מהו לנקוטי ומיכל מינייהו?
כמאן דשדייא בכדא דמיא ושרינהו עומר,
או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?
2.1
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ה:
תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע,
לפיכך אם לקט מהם ואכל אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות,
כאן הרמב"ם מפרש כלעיל בסעיף 1.1 וכנראה הוא סובר, שה"תיקו" שנקבע בסוף סדרת השאלות להלן תקף גם לבעיה הנ"ל בגמרא.
אבל תוצאות הפסק קצת שונות. ה"חומרא" היא "מכת מרדות", וה"קולא" היא "אינו לוקה" [מן התורה].
3.
סניף של בעיה 2:
יש להן אונאה או אין להן אונאה?
היכי דמי?
אילימא דאמר ליה שדאי בה שיתא,
ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה,
והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, אפי' פחות מכדי אונאה חוזר!
אלא דאמר ליה שדאי בה כדבעי לה,
ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה כדבעי לה,
יש להן אונאה,
דכמאן דשדייא בכדא דמיא ויש להן אונאה,
או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?
4.
סניף של בעיה 2:
נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן?
כדשדייא בכדא דמיא וכמטלטלי דמו ונשבעין עליהן,
או דלמא בטיל להו אגב ארעא וכמקרקעי דמו ואין נשבעין עליהן?
תיקו.
5.
בעיה 3:
בעי רמי בר חמא: חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה, מהו?
למאי?
אילימא לטמויי טומאת אוכלין,
תנינא: חטין שברעי בקר ושעורין שבגללי בהמה,
חישב עליהן לאכילה - אין מטמא טומאת אוכלין,
לקטן לאכילה - מטמא טומאת אוכלין!
אלא למנחות,
פשיטא דלא, +מלאכי א'+ הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך!
לא צריכא, דנקטינהו וזרעינהו וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו, מאי?
משום דמאיסותא הוא,
וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו,
או דלמא משום כחישותא הוא,
והשתא נמי כחושה?
תיקו.
5.1
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ו הלכה יג:
חיטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק אם עברה מיאוסן בזריעה או עדיין הן מאוסין, לפיכך לא יביא מהן מנחות ואם הביא כשר.
הרמב"ם פוסק כשיטתו לעיל בסעיף 1.1
5.2
כסף משנה הלכות איסורי מזבח פרק ו הלכה יג:
[יג] חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ט) בעיא דלא איפשיטא:
הוא מפרש כשיטתו לעיל בסעיף 1.2
6.
בעיה 4:
בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו?
למאי?
אילימא למבטל טומאתה,
תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה!
לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית,
מי הוה עיכול,
הוה ליה
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סט עמוד ב
ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה,
דאמר מר: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה - אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים,
או דלמא לא הוי עיכול?
תפשוט ליה מהא,
דאמר עולא משום ר"ש בר יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן,
ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר!
שאני בשר, דרכיך.
ולפשוט מסיפא: וטמאו את העצמות!
שאני עצמות, דאקושי טפי.
הגמרא לא מסיימת כאן בביטוי "תיקו".
6.1
רמב"ם הלכות כלים פרק א הלכה ז:
פיל שבלע הוצין והקיאן דרך הרעי העושה מהן כלים הרי הן ספק אם הם ככלי גללים או כלי עץ כשהיו,
מדוע הרמב"ם לא מתייחס כמו במקרים האחרים לגבי "בדיעבד" - לקולא, ולכתחילה - לחומרא.
אבל כפיפה שנטמאת ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי הרי היא בטומאתה.
6.2
כסף משנה הלכות כלים פרק א הלכה ז:
[ז] פיל שבלע הוצין וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל [דף ס"ט.] בעיא דלא איפשיטא. ומ"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'. שם:
כאן מדובר ב"בעיא דלא איפשיטא" פשוטה ללא שהגמרא סיכמה בפירוש "תיקו"
7.
בעיה 5:
בעי ר' זירא: חיטין שירדו בעבים, מהו?
למאי?
אי למנחות, אמאי לא?
אלא לשתי הלחם מאי?
ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא,
אבל דעבים שפיר דמי,
או דלמא ממושבותיכם דווקא,
ואפילו דעבים נמי לא?
ומי איכא כי האי גוונא?
אין, כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי.
הגמרא לא מסיימת כאן בביטוי "תיקו".
7.1
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה ג:
חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם או אינם ממושבותיכם
לפיכך לא יביא ואם הביא כשר,
וכיצד היו עושין מביאין שלש סאין חטין חדשות ושפין אותן ובועטין בהם כדרך כל המנחות וטוחנין אותן סולת ומנפין מהן שני עשרונות מנופה בשתים עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות כמו שביארנו.
הרמב"ם פוסק כלעיל בסעיף 1.1, למרות שלא נקבע בגמרא בפירוש "תיקו".
7.2
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה ג:
[ג] חטים שירדו בעבים וכו'. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ט:) בעיא דלא איפשיטא
ופירש"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים:
כבסעיף 6.2 גם כאן מדובר ב"בעיא דלא איפשיטא" פשוטה ללא שהגמרא סיכמה בפירוש "תיקו".
8.
בעיה 6
בעי ר"ש בן פזי: שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר,
ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה, מהו?
בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר,
או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא?
תפשוט ליה מהא,
דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות,
אפילו הוסיף במאתים - אסור,
ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם, אפי' הוסיף במאתים - אסור!
היא גופה קא מיבעיא ליה:
מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא,
או דלמא ספוקי מספקא להו,
ולחומרא אמרינן,
לקולא לא אמרינן?
תיקו.
8.1
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ה:
... וכן שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר ועקרה ושתלה אחר שקרב העומר והוסיפה
הרי זו ספק אם תהיה אסורה מפני התוספת עד שיבא העומר הבא
או לא תהיה אסורה שהרי השרישה קודם העומר.
הרמב"ם פוסק כעיקרון כלעיל בסעיף 1.1
8.1.1
כאן הפרשנים לא מדגישים שמדובר ב"בעיא דלא איפשיטא" שהסתיימה בקביעת "תיקו"
