הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חכמים: תנא קמא ורבי יהודה
[תנאים ואמוראים: כללי פסיקה]
מנחות סח ע"א-ע"ב
"מתני'. משקרב העומר - הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ"ק, התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו.
אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: עד עצם היום הזה! רבי יהודה הוא דקא טעי, הוא סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא, מדאורייתא קאמר. והא התקין קתני! מאי התקין? דרש והתקין. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כרבי יהודה, וחייש לספיקא".
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב:
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית,
אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות,
ובזמן שאין בית המקדש כל היום א כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין ב שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.
מעניין שהרמב"ם פוסק במפורש גם מה היה בזמן בית המקדש וגם את הדין בזמן שאין בין המקדש קיים.
הרמב"ם פוסק שבזמן שאין בית המקדש קיים כל יום טז בניסן אסור מן התורה. משמע שפוסק כרבי יהודה במשנה.
בסוף הסוגיה משמע שרבינא פוסק כרבי יהודה, ובדרך כלל הלכה כרבינא בגלל שהוא "בתראי"
וכך אומר ה"כסף משנה", הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב :
ומ"ש ובזמן שאין ב"ה כל היום כולו אסור. משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא.
בכל אופן יש להעיר, שבדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה [במשנה].
ויש להעיר הערה חשובה. במשנתנו לא מוזכרים "חכמים", אלא "תנא קמא". הסיבה היא, שרבי יהודה הנשיא ש"סתם" את הדעה הראשונה במשנה, רצה לומר שדעה זו היא דעת רבי מאיר [על פי הכלל "סתם משנה – רבי מאיר"] או ש"סתם" את המשנה כדי לתת לה תוקף של רבים. למעשה, הרבים במשנה אלה החכמים, בית דינו של רבי יהודה הנשיא ש"סתמו" את דעת "תנא קמא".
בפשטות משמע מתוס' מסכת ביצה דף ב, ש"סתם משנה" נחשב כרבים. וכן בתוס' במסכת יבמות דף מב. יש "סתם משנה" "רגיל" – ואז הלכה כמותה. ויש "סתם משנה" – דעה סתומה במשנה לפני הצגת הדעה החולקת [תנא קמא ומחלוקת בצידו] ואז החלק ה"סתם" אמנם לא מוחלט שהלכה כמותו אלא "רק" יש לו תוקף של רבים. ובמקום שצריך להכריע על פי הכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים", הרי שהלכה תהיה כאותו "סתם"
וראה ב"דברי סופרים", כרך ב, ערך "סתם משנה", שמוכיח ש"סתם" תנא קמא עם רבי יוסי או רבי יהודה בעל פלוגתיה דרבי מאיר, נקרא "סתם משנה – רבי מאיר", וצריך להוסיף לפי זה, שאמנם נחשב כרבי מאיר אבל בזה שכתוב ב"סתם" רבי יהודה הנשיא מכריע כמותו.
בסוגייתנו רבינא הכריע שהלכה כיחיד, כרבי יהודה. אבל באמת מדוע הכריע כך בניגוד לדעת רבים?
אלא, בא ללמדנו עיקרון יסודי בתלמוד [חידוש]: אמורא מאוחר יכול להכריע במחלוקות חכמים שקדמו לו – גם במחלוקות שיש לגביהם כללי פסיקה – על פי סברתו.
