פירכא דרבי יוסי
מנחות סו ע"א
"רבי יוסי אומר: ממחרת השבת - ממחרת יום טוב; אתה אומר: ממחרת יום טוב, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת? וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת?
ועוד, נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה, מה להלן רגל ותחילת רגל, אף כאן רגל ותחילת רגל...
אמר רבא: כולהו אית להו פירכא...
רבי יוסי נמי חזי ליה פירכא, והיינו דקאמר ועוד".
מדוע לא ביאר רבא מהי הפירכא לדרשת רבי יוסי?
למה רבי יוסי עצמו ראה פירכא, אבל היא אינה גלויה לכולי עלמא?
כתב השפת אמת:
"ומה דאמרי' ר"י עצמו חזי לי' פירכא. נראה דהפרכא הוא דכיון דכתיב וקצרתם את קצירה א"כ החיוב בתחילת הקציר והיא בפסח דאז היא זמן קצירת שעורים".
אמנם אם גם נפסלו מרבית השבתות, עדיין לכאורה מספר שבתות בכלל הספק. ועוד שאין תחילת הקציר בהכרח בדיוק בפסח, והוא משתנה בהתאם לתקופה, לממטרים, ולתקופות החום.
וכתב בספר משמרות כהונה לרבי אברהם ב"ר יצחק חי הכהן יצחקי מתוניס (לפני מאתיים שנה):
"ר"י נמי חזי ליה פירכא וכו'. נראה דהפירכא היא דמסתמא אשבת הראשון קאמר כדאשכחן בפוסק לזון את בתה ה' שנים דהיינו ה' שנים הראשונים כמו שכתב הרא"ש בפרק הנושא בשם הירושלמי".
דברי הירושלמי הם במסכת כתובות פרק יב ה"א על המשנה הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה: "תני זנה חמש שנים הראשונים". וטעם הדין הוא ש"אם לא עכשיו, אימתי?!", ויוכל הרי לדחות את חובתו לנצח.
אבל יש לדחות את פירכת המשמרות כהונה. הרי במשנה שם מדובר שהאשה "פסקה עמו", לכן ודאי שהתנאי היה על דעתה, והיא בודאי לא נתכוונה שידחה אותה לנצח. ואילו הכרח זה אינו קיים עבור לשון הכתוב!
אלא שרבי יוסי לשיטתו.
שכן אמרו במשנה במסכת קידושין דף סד ע"ב:
"מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: קדשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולות שבקטנות –
כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי ר' מאיר. רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות". וביארו שם בגמרא: "ור' יוסי סבר: לא מחית איניש לספיקא".
ופירש רש"י: "דלא מחית איניש למימר מילתא דליתי ביה לידי שאילה לחכמים".
סובר רבי יוסי שאין דרך לבטא דבר באופן לא ברור. לכן בודאי נתכוין לדבר ההגיוני ביותר שבכלל דבריו.
לכן ראה רבי יוסי שטענתו כנגד הבייתוסים מצויינת לשיטת רבי מאיר.
אולם לשיטתו עצמו קיימת פירכא: אם אפילו איניש לא מחית נפשיה לספיקא, על אחת כמה וכמה לשון הכתוב.
