הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "מאי הוי עלה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות נט ע"ב
"בעא רבה בר רב הונא מרבי יוחנן: נתן עליה לבונה שחוקה, מהו? משום דאפשר ללקטה, והא לא אפשר ללקטה, או דילמא משום דלא מיבלעא. והא נמי לא מיבלעא?
תא שמע: ולבונה ילקטנה. דלמא חדא ועוד קאמר, חדא, דלא מיבלעא, ועוד, ילקטנה.
תא שמע: מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה. הכא נמי חדא ועוד קא אמר.
מאי הוי עלה? אמר רב נחמן בר יצחק, תניא: מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה - מלקט את הלבונה וכשרה; ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה, בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו, - פסול ואין בו כרת; ואם משליקט לבונתה מחשב עליה, חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת. ותיהוי פך, ואמאי פסלה במחשבה, דחוי הוא! אמר אביי: חטאת קרייה רחמנא. "
הגמרא פושטת את ספקו של רבה מהברייתא, שמשמע ממנה שבלבונה שחוקה שאין אפשרות ללוקטה – המנחה פסולה.
ואילו מהרמב"ם משמע שהבעיה לא נפשטה ונשארה בספק.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה י
מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה נפסלה, נתן עליה לבונה ילקטנה, היתה שחוקה הרי זו פסולה מספק, שהרי אי אפשר ללקט.
מסביר ה"כסף משנה":
כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה י
ורבינו שכתב מספק צ"ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן:
הוא מסביר, שהרמב"ם לא גורס את הביטוי "מאי הוי עלה" [כלומר, שהגמרא שואלת: מה יהיה פתרון הבעייה?], אלא מתחיל דיון חדש, והבעייה לא נפשטה – לדעת הרמב"ם.
אפשר להבין מדבריו אולי, שתמיד הביטוי "מאי הוה עלה" הוא ביטוי שמלמד שמביאים פתרון לבעיה שהוצגה לפני כן.
ואולי כל כוונתו היא, שהביטוי "מאי הוה עלה" רק מלמד, שהמשך הסוגיה קשור לחלק הקודם, ואילו הרמב"ם סובר שמייד אחרי "מאי הוה עלה" מתחיל דיון חדש ולא קשור לבעיה של רבה. ולכן הרמב"ם לא גרס את הביטוי "מאי הוה עלה".
