נעיצת הפרסות בחומה / חנן חריף

מנחות סד ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית.

סיפור מפורסם זה, המופיע שלוש פעמים בתלמוד, מתייחס למלחמה בין שני בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, בשלהי התקופה החשמונאית. הימים ימי כיבוש הארץ בידי פומפיוס הרומאי, בסביבות 63 לפנה"ס. מעניין לציין כי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), המקור העיקרי לתיאור אירועי הימים ההם, לא מזכיר בכתיבתו את האירוע. יתרה מזאת; על אף הזעזוע המתואר בסיפור ("נזדעזעה ארץ ישראל", רש"י סוטה מט ע"ב: "מחמת המלך שבערה על חילול שמו"), כלל לא מתוארים בו תוצאותיו של המצור וכיבוש העיר על ידי פומפיוס.

יוספוס, לעומת זאת, כותב, בין היתר:

[...] ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את א-להיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטורת, נשחטו על זבחיהם, כי עבודת הא-להים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים עשר אלף איש [...] (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מהדורת שמחוני, ספר א פרק ז).

וזאת כמאה ושלושים שנה (!) לפני חורבן הבית.

נראה כי הסיפור על החזיר שנעץ ציפורניו בחומה יותר משבא לספר על עצם אירועי הימים ההם בא לצורך הדגשת איסור גידול החזירים ולימוד החוכמה היוונית. ובכל זאת, הד ממנו נמצא בתיאורו של ההיסטוריון יוסף קלוזנר (1958-1874), מהבולטים שבאנשי הרוח הציוניים במחצית הראשונה של המאה העשרים, על אודות כיבוש פומפיוס.

בספרו 'היסטוריה של הבית השני' הוא מתאר את המצור ואת המאבקים הפנימיים והחיצוניים של היהודים בהתבסס על תיאוריו של יוספוס, ובתארו את פריצת החומה הוא כותב: "וביום השבת (ולדעת אחרים – ביום הכיפורים שחל להיות בשבת) בסתיו שנת 63, עלה בחומה תחילה קורנליוס פאוסטוס [...] ואחריו עלו עוד שרי צבאות רומים וחיל של רומים ויהודים ('הורקניים'). רומי תקעה את פרסותיה החדות בלב האומה הישראלית – בעיר ירושלים [...]" (ג, עמוד 224). הדימוי של "נעיצת הפרסות בלב האומה", שמטרתו לבטא את הזעזוע שבפריצה לירושלים ובחילול המקדש, מחזיר את הקורא לסיפור התלמודי, ול"חזיר שנעץ את ציפורניו בחומה ונזדעזעה הארץ".