מעלת היחוס
מנחות נג ע"א
"אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא.
אמר: מאי כולי האי? אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה!
אמרו ליה: בר אוריין הוא.
אמר להו: ליעול וליתי.
חזייה דהוה עכירא דעתיה, פתח ואמר:
(תהלים טז, ב) אָמַרְתְּ לַה' אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה שהודעתיך בעולם, אמר לה: טובתי בל עליך, איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, שנאמר: (תהלים טז, ג) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם.
כיון דשמעיה דקאמר אדיר, פתח ואמר: יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים".
לא מפורש מי פתח ראשון לומר את דרושו.
רש"י פירש: "חזייה - רבי פרידא לרבי עזרא שהיה צעור. ופתח - באגדתא למיחבביה".
אולם רבינו גרשום פירש: "חזייה דהוה עכירא דעתיה. דר' פרידא וקא בעי ר' עזרא ליתוביה דעתיה".
רש"י לא קיבל את פירוש רבינו גרשום שכן מהלשון "אמר להו: ליעול וליתי. חזייה..." משמע שזה שאמר הוא זה שראה. ועוד שדרך בעל הבית לפתוח בראש, מה גם שרבי פרידא היה הגדול שרבי עזרא בא להקביל פניו ושנזקק להכרה בו כת"ח.
אך מדוע לא פירש רבינו גרשום כרש"י?
אלא שרבינו גרשום מאור הגולה האיר את עינינו וגילה את משמעות דרושיהם.
כי צריך ביאור, מה עניין דרשה זו דוקא, שראה לדורשה כאן?
אלא שראה רבי עזרא שעדיין אין דעתו של רבי פרידא נוחה, ומביט בו בזעף לאמור, אם בר אוריין אתה, מדוע אתה כותב על כרטיס הביקור שלך את יחוסך הנכבד, בעוד שאת תורתך, שבה אתה נבחן, אותה אתה מצפין ובוש בה?
מיד פתח רבי עזרא, ורמז: "לאו מינייכו נקיטנא רשותא" (מסכת סנהדרין דף ה ע"א), לא ממך אני זקוק להסכמה אם בר אוריין אני אם לאו, "טובתי בל עליך", ממש כשם שאמר הקב"ה לכנסת ישראל.
ובאשר לטענתך מה לי לספר את יחוסי דוקא, הוא בדיוק הדבר אשר אמר הקב"ה לכנסת ישראל: כל מידה טובה שיש בכם, כגון שאתם מודיעים ומפרסמים את שמי בעולם, אל לכם להחזיק טובה לעצמכם כלל. כי אין זאת אלא מידה טובה שהורישו לכם אבותיכם אברהם יצחק ויעקב. וגם אני, אם למדתי תורה הרבה איני מכיר טובה לעצמי, כי כך נוצרתי, נין ונצר לגדולי עולם.
מיד הוטבה דעתו של רבי פרידא, וענה לעומתו: "יבא ידיד בן ידיד", בדרשת אדיר הנופל על לשון אדיר. לאמור, אשריך שזכית למלא מקום אבותיך, להיות "יורש כרעיה דאבוה" (מסכת עירובין דף ע ע"ב) המצליח להכנס לנעליהם הגדולות של אבותיו. ואף שדרכי להרתע מ'יחוס', ועיקר כוחי דוקא להוציא יקר מזולל, ללמד את בן עם הארץ תורה (מסכת בבא מציעא דף פה ע"א), שלמרות קשייו באותו לימוד שאינו אמון בו, איני נח ואיני שוקט עד שאני שונה לו ארבע מאות ושמונה מאות פעם (מסכת עירובין דף נד ע"ב), עם זאת יודע אני להוקיר את מי שהוא ידיד בן ידיד, יין בן ענבי הגפן. וכמו שפתחתי ואמרתי: "אי בר אוריין ובר אבהן – יאי ויאי!".
ולרש"י תתפרש הסוגיה היטב דוקא לגרסות "חזייה דהוה בדחא דעתיה" (כת"י מינכן), "חזייה דהוה עבידא גבירתא דעתיה", שסבר רבי פרידא שדעתו של רבי עזרא גסה עליו, ורמז לו שאין לבן להכיר לעצמו טובה משום זכות אבותיו. וענהו רבי עזרא: "לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (מסכת ברכות דף ז ע"א).
