הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

חכמים: "רבה" ו"רבא" - בתראי

[אמוראים: כללי פסיקה]

מנחות מט ע"א

"תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: כבשי עצרת ששחטן לשום אילים - כשרין, ולא עלו לבעלים לשום חובה;
אמר ליה רב: עלו ועלו.
אמר רב חסדא: מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשום כבשים, שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה;
ורבה אמר: עקירה בטעות לא הויא עקירה.
אמר רבא, ומותבינן אשמעתין: הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין - חייבין, הא שוגגין - פטורין, ותני עלה: פיגולן פיגול; היכי דמי? אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים, האי שוגגין? מזידין הוו! אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים, וקתני: פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה!
אמר לי' אביי: לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים, ובאומר מותר.

מתיב ר' זירא, ר' שמעון אומר: כל מנחות שנקמצו שלא לשמן - כשרות, ועלו לבעלים לשום חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת - מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת, חרבה לשום בלולה - מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה; אבל בזבחים אינו כן, שחיטה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן; היכי דמי? אילימא דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת, כי מעשיה מוכיחין מאי הוי? הא מיעקר קא עקיר לה! אלא לאו דכסבור מרחשת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת וטעה, דהכא הוא דמעשיה מוכיחין עליה, הא בעלמא עקירה בטעות הויא עקירה!
אמר ליה אביי: לעולם דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת, ודקא אמרת: כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי?

רבא לטעמיה, דאמר רבא: מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא, מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא.."

רב חסדא סובר "עקירה בטעות – עקירה", ורבה חולק וסובר "עקירה בטעות – לא הויה עקירה". אחר כך מובאת קושיה על דברי רבה, ואביי מיישב את הקושיה. רבי זירא מקשה על רבה ושוב אביי מתרץ על פי שיטת רבא עצמו.
ממהלך הסוגיה נראה שרבה+רבא+אביי סוברים "עקירה בטעות לא הויה עקירה"

וכך משמע מהרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לצבור לשם חובה, ואם דימה שהן אילים ושחטן לשם אילים עלו להן, מפני שהיא עקירה בטעות.

כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות. בפרק התכלת (דף מ"ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א"ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה.
ופסק כרבא דבתרא הוא
ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו:

ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פסק כרבא מפני שהוא "בתראי" [=מאוחר], והכלל הוא ש"הלכה כבתראי". הוא מוסיף נימוק שנראה שגם אביי סובר כרבא. ויש לדייק האם ההוכחה שאביי סובר כרבא היא מפני שהוא מיישב את דעת רבא? בכל הש"ס כלל זה לא הכרחי, ויתכן שחכם מיישב את דעת חברו גם אם הוא עצמו חולק עליו. ואולי הוכחת ה"כסף משנה" היא מדברי אביי "רבא לטעמיה". אבל גם זה קצת קשה מפני שהניסוח "רבא לטעמיה" דווקא מוכיח שאביי אומר זאת דווקא לשיטת רבא, ומניין שאביי סובר כמותו?

לגבי הביטוי של רב חסדא "מסתברא מילתיה דרב" יש מחלוקת פרשנים האם רב חסדא רק מסביר את המחלוקת בין
רבה בר בר חנה לרב או שרב חסדא חולק על רב [ראה "מתיבתא", הערה ח]. בדרך כלל הביטוי "מסתברא" משמעותו הסכמה לדעה שעליה אומרים "מסתברא", ואילו כאן לפי שתי השיטות [בהערה עליל] יוצא, שאין הכוונה שרב חסדא מסכים לשיטת רב. אם רב חסדא חולק על רב הרי שהוא מצטרף לדעת רבה, אביי ורבא.

לגבי הביטוי אמר רבא, ומותבינן אשמעתין, הכוונה היא שרבא אומר שיש קושיה על דברי רבה [רבו של רבא]

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג

והיינו טעמא כדכתיבנא ויותר על זה אשכחן בתלמוד דהאמורא גופיה דהוה אמר לשמעתה משמיה דמארה הוה מקשה עלה ואמר ומותבינן אשמעתין וזה תמצא בפרק כל הכלים [דף] קנ"ה ע"ב ובפרק כיצד משתתפין [דף] פ"ח א' הא למדת דלא הוו צייתי לשמועה היכא דהוה קשיא להו עלה.

הוא מסביר שאמורא אומר דבר בשם רבו ומקשה עליו – עם פתיחה לקושיה בניסוח "ומותבינן אשמעתין" [מופיע רק 7 פעמים בש"ס]. [וראה גם ב"מתיבתא" הערה ח]
אמנם ישנה גירסא "רבה" במקום "רבא", ואז המשמעות של "ומותיבנן אשמעתין" – שהוא מקשה על עצמו.
וגם בביטוי "ורבא לטעמיה" יש גורסים "ורבה לטעמיה" ["מתיבתא"], ואס יוצא שרבא לא מוסכר כלל בסויגה ותחזור השאלה מדוע הרמב"ם פסק כרבה [ה"כסף משנה" אמר שמדובר ב"רבא" ואז הלכה כבתראי.]
ולכן יש שמסבירים את הרמב"ם שמסתמך על מקור אחר. ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מד, ובהערה טו.