צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ
בדין מין במינו אינו בטל
א. אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי אפשר לו להיות כמוהו בטל
ב. אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה והא רבי יהודה בתר חזותא אזיל ואידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי הא מין במינו בטיל ואי אליבא דר' יהודה כל מין במינו לר' יהודה לא בטיל לעולם אליבא דר' יהודה וכי קא אמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ה''מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטל ובהא קא מיפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן
ג. תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא הכא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך הוה ליה שירים ולא קא מבטלי שירים לטיבלא מני אי רבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי הדדי הא מין במינו בטל אלא פשיטא רבי יהודה בשלמא למ''ד בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל דלכי קמיץ מאידך הוו להו שירים כי הני אלא למ''ד בתר מבטל אזלינן שירים מי קא הוו טיבלא לימא (אליבא דרב חסדא) דלא כרבי חייא התם כדר' זירא דא''ר זירא נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חבירו אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ
ד. ת''ש הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה עלתה לבעלים וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים ולא קא מבטיל ליה טיבלא לקומץ מני אי רבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי הדדי הא מין במינו בטיל אלא פשיטא ר' יהודה בשלמא למ''ד בתר מבטל אזלינן מבטל הוי כבטל דכל פורתא חזי למקמץ מיניה והוי ליה מין ומינו ומין במינו לא בטל אלא למ''ד בתר בטל אזלינן קומץ מי קא הוי טיבלא לימא דלא כרבי חייא הא נמי כדרבי זירא
ה. ת''ש נתערב קומצה בשירים של חברתה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים והא הכא דלא הוי מבטל כבטיל. ולא קא מבטלי ליה שירים לקומץ מני אי רבנן וכו' א''ר זירא נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל את חבירו אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ
ו. ת''ש תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת קא סלקא דעתך דאפיש לה תבלין טפי ממצה בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מעפשא הוי לה כתבלין אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה דיקא נמי דקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת
חלק א – מחלוקת רב חסדא ורבי חנינא
הגדרת מין במינו, סעיפים א-ב
לחכמים אין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו, ושניהם בטלים ברוב. לרבי יהודה מין במינו לא בטל, ולכן נחלקו אמוראים בגדר מין במינו. ההנחה המשותפת היא כרבי חייא, שרבי יהודה עסק רק היכא דאפשר ליה למהוי כוותיה. רק אז הם מוגדרים כמין במינו לא בטלים. נקודת המחחלוקת היא אם המבטל צריך שתהיה לו אפשרות להיות כבטל או הבטל צריך שתהיה לו אפשרות להיות כמבטל. המבטל הוא מי שמהווה את הרוב בתערובת והבטל הוא המיעוט. לכן בכל תערובת עלינו לבדוק שני נתונים: מי הרוב ומי המיעוט, אם כל אחד מהמינים יכול להיות כמו חבירו. לשיטת רבי יהודה אם יווצר מצב שאחד מהם יכול להיות כמו חבירו (תלוי בשיטת האמוראים) לא יהיה כאן דין בטול.
לרב חסדא החילוק הוא בין השורות, ולרבי חנינא בין הטורים. ממילא המחלוקת היא בשתי משבצות הביניים: בשמאלית עליונה ובימנית תחתונה.
הדוגמא עליה נחלקו היא תערובת של נבילה ושחוטה. הנבילה יכולה להיות כשרה כשחוטה (כשתסריח), אך שחוטה לא יכולה להיות כשחוטה. כאשר הנבילה היא הרוב הרי זה שייך למשבצת השמאלית עליונה: לרב חסדא זה מין במינו ולא בטל ולרבי חנינא מין בשאינו מינו. כאשר השחוטה היא הרוב הרי זה שייך למשבצת הימנית תחתונה לרבי חנינא זה מין במינו ולרב חסדא מין בשאינו מינו.
חלק ב – ראיות ודחיות
בחלק זה הגמרא מקשה ממשנתנו שלוש קושיות, ומברייתא נוספת עוד קושיא על שתי השיטות במחלוקת הנזכרת.
סעיף ג, שיריים לא מבטלים טבל
המשנה מכשירה, כשנתערבו שתי מנחות שלא נקמצו, אם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה. מכאן ניתן להסיק, שהשיריים של זו שנקמצת ראשונה לא מבטלים את הטבל של המנחה השניה, ולכן ניתן לקמוץ גם מהשניה. בפשטות מדובר על כל תערובת שהיא, גם כאשר שיירי הראשונה הם הרוב ביחס לטבל של השניה. נמצא איפוא, שהשיריים מוגדרים כמבטל והטבל כבטל. והנה, השיריים לא יכולים להפוך לטבל, אך הטבל יכול להפוך לשיריים (אחר הקמיצה), ומכאן שאנו עוסקים במשבצת הימנית תחתונה. מכך, שהמשנה קובעת שאין כאן בטול יש ראיה לרבי חנינא וקושיא על רב חסדא.
הגמרא דוחה קושיא זו על ידי דרשה מיוחדת (של רבי זירא) שאין קומץ מבטל חבירו, ואין שיריים מבטלים קומץ.
סעיף ד, טבל לא מבטל קומץ
המשנה מכשירה בדיעבד את הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. מכאן ניתן להסיק, שהטבל של המנחה שלא נקמצה לא מבטל את הקומץ. כיוון שהמנחה שלא נקמצה היא הרוב ביחס לקומץ הרי שהטבל מוגדר כמבטל והקומץ כבטל. והנה, הקומץ לא יכול להפוך לטבל, אך הטבל יכול להפוך לקומץ (כל חלק ממנו ראוי לקמיצה), ומכאן שאנו עוסקים במשבצת השמאלית עליונה. מכך, שהמשנה קובעת שאין כאן בטול יש ראיה לרב חסדא וקושיא כל רבי חנינא.
הגמרא מתרצת גם קושיא זו מכח דרשתו של רבי זירא.
סעיף ה, שיריים לא מבטלים קומץ
המשנה מכשירה בדיעבד את הקומץ שנתערב בשיריים. מכאן ניתן להסיק, שהשיריים לא מבטלים את הקומץ. כיוון שהשיריים הם הרוב ביחס לקומץ הרי שהשיריים מוגדרים כמבטל והקומץ כבטל. והנה, הקומץ לא יכול להפוך לשיריים, אך גם השיריים לא יכולים להפוך לקומץ, ומכאן שאנו עוסקים במשבצת השמאלית תחתונה. מכך, שהמשנה קובעת שאין כאן בטול יש קושיא על שתי השיטות, דהיינו קשה על עצם ההנחה של רבי חייא, שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל רק כשמין אחד בתערובת יכול להיות כשני.
הגמרא מתרצת גם קושיא זו מכח דרשתו של רבי זירא.
סעיף ו, אין תבלין מבטל מצה
הברייתא מכשירה מצה מתובלת, והגמרא מניחה כעת שגם כאשר התבלין הוא הרוב. מכאן ניתן להסיק שהמצה לא בטלה ברוב. התבלין כאן הוא המבטל והמצה היא הבטל. כיוון שהמצה יכולה להיות כתבלין (אם מתעפשת ויוצאת מתורת מצה), ואילו התבלין לא יכול להיות כמצה הרי שנאו עסוקים במצשבצת הימנית תחתונה. מכך שהברייתא קבעה שהמצה כשרה, ולא בטלה, יש ראיה לרבי חנינא וקושיא לרב חסדא.
כאן לא ניתן כמובן להשתמש בדרשתו של רבי זירא, ולכן הגמרא ממקמת את המקרה במשבצת אחרת: מדובר דווקא כאשר המצה היא הרוב, כלומר במשבצת השמאלית עליונה.
[אמנם צריך להדגיש שאוקימתא זו לא מהווה קושיא על רבי חנינא כיוון שגם לשיטתו שבמשבצת זו יש דין מין בשאינו מינו ויש בטול, מי שבטל הוא התבלין שהרי הוא המעוט ואין כל פסול במצה. במילים אחרות עיקר התירוץ הוא העובדה שהמצה היא הרוב ולכן בכל מקרה היא לא בטלה].
סכום
שלוש הקושיות ממשנתנו עסקו בדיני בטול של שלושה מינים: מנחת טבל, קומץ, שיריים. הטבל יכול להיות כקומץ או כשירים, אך הקומץ והשיריים לא יכולים להיות טבל וגם לא יכולים להיות זה כזה, דהיינו הקומץ לא יכול להיות שיריים וההיפך. משלושת המינים הללו נגזרים שלושה צירופים שונים, שכל אחד שייך למשבצת אחרת:
הקושיא האחרונה ממצה חוזרת למשבצת הימנית תחתונה, אך לפי התירוץ מדובר בשמאלית עליונה.
כתב: אברהם ליפשיץ © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
