הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "מנא אמינא לה..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות מו ע"ב

"תנו רבנן: שתי הלחם הבאות בפני עצמן - יונפו, ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. מה נפשך? אי לאכילה אתיין, ליכלינהו! אי לשריפה אתיין, לשרפינהו לאלתר, למה להו עיבור צורה?
אמר רבה: לעולם לאכילה אתיין, גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה, ויאמרו: אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים? עכשיו נמי ניכול, ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוו כבשים אינהו שריין נפשייהו, השתא דאיכא כבשים, כבשים הוא דשרו להו. אמר רבה: מנא אמינא לה? דתנן: א"ר יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא; אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: +ויקרא ו'+ וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל - הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן היאך נאכלין? הני שתי הלחם היכי דמי? אילימא בבאות עם הזבח, אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו? אלא לאו בבאות בפני עצמן, וקתני: היאך הן נאכלין, אלמא לאכילה אתיין.
אמר ליה אביי: לעולם בבאות עם הזבח, ודקא קשיא לך מתודה ולחמה, לחמי תודה לא איקרו מנחה, שתי הלחם איקרו מנחה, שנא': +במדבר כ"ח+ בהקריבכם מנחה חדשה לה'.
רב יוסף אמר: לעולם לשריפה אתיין, והיינו טעמא דלא שרפינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט.
א"ל אביי: מי דמי? התם לאו מצותן בכך, הכא דמצותן בכך לישרפינהו, מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים!
אלא אמר רב יוסף: גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן.
א"ל אביי: תינח כל זמן הקרבתם, לבתר הכי לשרפינהו! מאי תעובר צורתן נמי דקתני? צורת הקרבתם.

רבא אמר: לאכילה אתיין, וגזירה משום דרבה, ולאו מטעמיה אלא מקרא.

 ואמר רבא: מנא אמינא לה? דכתיב: +ויקרא כ"ג+ ממושבותיכם תביאו לחם תנופה [וגו'] בכורים לה', מה בכורים בפני עצמן, אף שתי הלחם בפני עצמן; ומינה, מה בכורים לאכילה, אף שתי הלחם נמי לאכילה ."

רבה מביא ברייתא שממנה הוא מוכיח את דבריו. גם רבא משתמש בביטוי זה ומביא מקור מפסוק.
שאלה: מדוע הגמרא מציינת שרבה עצמו [וכן לגבי רבא] הביא לעצמו הראיה ומדוע, למשל, הגמרא לא אומרת "תניא כוותיה דרבה", כמו שנפוץ מאד בש"ס?
הביטוי מופיע בש"ס 108 פעמים
לפי החלוקה הבאה (לפי מספר המופעים):
רבא – 33
אביי – 23
רב ששת – 13
רב יוסף – 12
רב נחמן – 10
רבה – 7
רב אשי – 3
רב המנונא – 2
רב חסדא – 2
מר זוטרא – 1
רב פפא – 1
רב נחמן בר יצחק - 1

רואים שהביטוי נמצא בעיקר אצל 6 האמוראים בראש הרשימה. רבה ורבא בסוגייתנו נמצאים ברשימה.
ניתן להסיק מכך שלאמוראים מסויימים זו היתה מעין "שיגרת לשון"

אולם נראה לי שיש משמעויות רחבות יותר מאשר לתלות סגנון מסויים בכך שהיה מקובל בדור זה או אחר.
לכן נראה לי לומר שביטוי זה נאמר באחד מהמצבים הבאים:
א. כשהברייתא לא היתה ידועה לרוב החכמים ולכן הש"ס עצמו לא הביא ממנה הוכחה לרב ששת.
ב כשמביא ממשנה בסדר טהרות [ והסיבה – כנ"ל]
ג. כשמביא משנה או ברייתא – אולם הלימוד הוא מתוך דיוק שניתן בקלות לדחות אותו.

בסוגייתנו רבה מביא משנה שכנראה לא היתה ידועה. מפני שהיא ממסכת שקלים שאין עליה תלמוד בבלי.
כמו כן רבה נזקק לדיוק מהמשנה כדי להוכיח את הסברו ואמנם אביי דוחה את הדיוק הזה.

לגבי רבא שמנסח באותו ניסוח "מנא אמינא לה..." והוא מסתמך על פסוק, יש לומר גם כאן שהלימוד הוא מתוך דיוק [ומניח שמדובר בשתי לחם שלא היו להם כבשים]