הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "ופליגא ד..."
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות מא ע"א
"אמר ליה: מי סברת חובת גברא הוא? חובת טלית הוא, זיל רמי לה. לימא מסייע ליה: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה שלש היו מטילין בה תכלת! שאני חסידים, דמחמרי אנפשייהו. ופליגא דמלאכא, דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן"
המלאך סבר שטלית היא "חובת מנא" – חייבת בציצית גם כאשר לא לובשים אותה. ואילו רבה סובר שטלית "חובת גברא היא" חייבת בציצית רק כשהאדם לובש אותה.
הגמרא מנסחת את דעת רבה "ופליגא דמלאכא" – כחולקת על המלאך. הרב קאפח טוען ["כתבים", כרך ב, עמוד 583], שהרמב"ם פוסק תמיד כדעה בש"ס שמופיעה אחרי הביטוי "ופליגא ד...". ובסוגייתנו צריך הרמב"ם להכריע כמלאך, שטלית "חובת גברא" [ולא "חובת מנא"]. הרמב"ם פוסק שציצית "חובת מנא" ולא כמלאך. זהו מקרה חריג מפני שאין פוסקים הלכה כמלאך מפני ש"לא בשמים היא". אבל זה נראה לי קצת קשה. גם הגמרא ידעה שהכלל הוא "לא בשמים היא" ומדוע היא ניסחה בסוגייתנו "ופליגא דמלאכא"?
אמנם, הרב קאפח מציין, שהרמב"ם במהדורתו הראשונה היה סבור כמו הרי"ף שהציצית "חובת גברא" – כמו דינו של המלאך.
אמנם למרות כל הנאמר לעיל נחלקו רש"י ותוס' מהי המסקנה מדברי המלאך, ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנד. ולפי רש"י שלפי המלאך לא ניתן להסיק כלל לגבי ציצית האם היא "חובת מנא" או "חובת גברא" הרי שלא כל כך קשה על הרמב"ם שפסק כמלאך. [והרב קאפח לא ציין זאת.]
