מעלין בקודש ולא מורידין
מנחות לט ע"א
"תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בלבן, הכנף - מין כנף; וכשהוא מסיים - מסיים בלבן, מעלין בקודש ולא מורידין".
פירש רש"י:
"כיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה".
לכאורה משמע שכוונתו כדברי ספר העיטור הלכות ציצית דף סח ע"א:
"מדאתחיל ביה אי הוה מנח מחזי ירידה ועוד דעיקר ציצת לבן מדפתח ביה קרא".
כלומר, שהלבן חשוב מהתכלת.
אולם כתב הנימוקי יוסף הלכות קטנות (מנחות) - הלכות ציצית דף יג ע"א:
"מעלין בקדש ולא מורידין. לא משום שהלבן חשוב מן התכלת שהתכלת דומה לכסא הכבוד. אלא דכיון דהעלתו ללבן תחלה מטעם הכנף מין כנף אין מורידין אותו ויעשו ממנו קשר האחרון שהוא קיום הבנין כן פירש רש"י ז"ל".
קושייתו היא שהתכלת חשוב מהלבן, ובודאי אינו פחות ממנו.
ועוד קשה, הרי מעלין בקודש פירושו שהולכים ומעלין. ואיזו עליה יש כאן אם בתחילה ירדו לתכלת ורק אח"כ שבו והעלו?
לכן ביאר הנמוקי יוסף שהעליה היא בלבן עצמו, שכיון שהתחילו בו לא יזניחוהו בסיום.
והוסיף הנמוקי יוסף, שגם בלשון רש"י ניתן לדייק כדבריו.
ועדיין צריך ביאור, למה דוקא המתחיל צריך גם לסיים, למה התכלת שבאמצע אינו נזקק גם כן שיעלוהו בקודש ויסיימו בו?
ועוד, וכי כל מצוה הנעשית ראשונה, יצטרכו לשוב ולשנותה לבסוף?
אלא שכל הצורך בלבן הוא כדי שיהיה התכלת ניכר. לכן צבע הקרוב לתכלת פסול ללבן.
ולכך הצריכה תורה להתחיל ולכרוך בלבן – 'הכנף - מין כנף'.
מעתה מבואר, שכיון שבשפת הכריכה הראשונה החלו בקודש להקדים לבן כדי להבליט את התכלת – אין מורידין את השפה האחרת, וגם בסופה יכרכו לבן לשום אותו צורך עצמו.
אי נמי, שמעלין בקודש פירושו הוא שההתחלה היא בלבן וההמשך הוא בתכלת החשוב מהלבן, וכמו במסכתות שקלים ו משנה ד; ומנחות יא משנה ז: "על {שלחן} של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין". אלא שאותה עלייה צריכה להעשות משני כיווני פתילות הציצית – בין מצד הטלית ובין מצד קצות הציציות.
