הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אסברא ל..."
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות לו ע"א
"תנא: כשהוא מניח - מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ - חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד.
בשלמא כשהוא מניח - מניח של יד ואח"כ מניח של ראש, דכתיב: +דברים ו'+ וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך, אלא כשהוא חולץ - חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד מנלן?
אמר רבה: רב הונא אסברא לי, אמר קרא: והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים."
תוספות מסכת מנחות דף לו עמוד א
וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך - מכאן קשה לפירוש הקונטרס דפרק אמר להם הממונה (יומא לג: ושם) גבי אין מעבירין על המצות דאמר שמע מינה עבורי דרעא אטוטפתא אסור כשפוגע בתפילין של יד תחילה אסור להעביר ולהניח של ראש דאין מעבירין על המצות והשתא מאי איריא משום דאין מעבירין על המצות תיפוק לי משום דכך מצותו דמניח של יד ואח"כ מניח של ראש ומפרש ר"ת משום ר' חננאל בשם רב האי גאון דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתננה בתיק תחילה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשבא להניח תפילין היה פוגע בשל ראש תחילה והיה צריך להעביר על המצות משום דשל יד מניח תחילה ואח"כ של ראש לפיכך צריך להניח בתוך התיק של ראש תחילה ואח"כ של יד למעלה ורבינו אליהו מפרש דלענין משמוש איירי דאמרינן לקמן שאדם חייב למשמש בתפילין בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש תחילה משום דפגע בהו ברישא ואין מעבירין על המצות, מ"ר.
תוס' מקשה על רש"י במסכת יומא: בסוגייתנו משמע שהדין להניח תפילין של יד לפני הנחת תפילין של ראש נלמד בברייתא והגמרא מוצאת לזה מקור מפסוק. ושם בגמרא משמע מרש"י, שדין זה נלמד מריש לקיש שקבע כלל, ש"אין מעבירין על המצוות". [ראה "מתיבתא", הערה ז] ולכן תוס' מסביר את הגמרא שם באופן אחר.
ונראה לי ליישב את רש"י בכמה אופנים.
אופן א: יתכן שהברייתא בסוגייתנו שפותחת בביטוי "תנא" היא ברייתא מאוחרת והאמוראים לא ראו בהם ברייתות "שוות ערך" לברייתות אחרות. [ראה ב"פורטל הדף היומי" על מסכת מגילה יא-יב – בשם חנוך אלבק], ולכן יתכן שריש לקיש בגמרא ב"יומא" לא הכיר ברייתא זאת או לא סמך עליה.
אופן ב: האסמכתאות מהפסוקים אינן אסמכתאות שהגיעו ממסורת עתיקה, אלא מכח סברא. המקור הראשון הובא בגמרא בלשון "בשלמא...", ויתכן שדרשת הפסוק הוא מסברא. והמקור לדין השני בברייתא שבסוגייתנו נאמר על ידי רב הונא, שהסביר לרבה [רבה אומר שרב הונא "אסברא לי"], משמע שמשמעות הפסוק נאמרה על ידי רב הונא מכח סברא עצמית. בהחלט יתכן שריש לקיש במסכת יומא לא מקבל סברות אלה, ולכן קבע כלל מעצמו [לפי רש"י שם] ש"אין מעבירין על המצוות"]
תוס' מסביר שבסוגייתנו מדובר ב"רבה" [וכך בדפוסים] ולא ב"רבא", מפני שלא יתכן שרב הונא הסבר דין לרבא.
אמר רבה רב הונא אסברא לי - רבה גרסינן ולא רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם דהא אמרינן בפרק בתרא דקדושין (דף עב:) דביום שמת רב יהודה נולד רבא ורב הונא שכיב קודם רב יהודה כדמוכח במועד קטן (דף יז.) דכי נח נפשיה דרב יהודה קאמר התם גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא ורב הונא היה גדול בחכמה ובמנין מכל תלמידים דרב כדמשמע בפרק בתרא דכתובות (דף קו.), מ"ר.
