הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אמר רב... אמר רב..."; "רבה ורב יוסף"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא; כללי פסיקה]
מנחות לב ע"א
"דאמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל. שומעין לו, אין חולצין בסנדל - אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל - שומעין לו, אין חולצין בסנדל - אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל,ואמרינן: מאי בינייהו? מנעל לכתחילה איכא בינייהו! אלא לאו שמע מינה אריוח, שמע מינה.
1.
מסקנת הסוגיה הנ"ל שיש מחלוקת בין רבה ורב יוסף מה אמר רבם – האמורא רב.
לפי רבה אין חולצים במנעל לכתחילה אלא אם יורה אליהו,
ולפי רב יוסף חולצים במנעל לכתחילה אלא אם יבוא אליהו ויורה שלא חולצים לכתחילה.
2.
הרמב"ם, הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ו:
כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל * ומשלכת אותו לארץ ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר.
משמע מהרמב"ם שפוסק כרב יוסף.
נשאלת השאלה: מקובל הכלל שבמחלוקת בין רבה ורב יוסף – הלכה כרבה, ומדוע הרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרב יוסף?
3.
כסף משנה הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ו:
כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מ"ח (דף ק"ב) אמר רבא [הערה: כנראה טעות. צריך להיות "רבה" ולא "רבא"] א"ר כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה
ופירש"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין
ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו:
ה"כסף משנה" אומר שהרמב"ם פסק כרב יוסף מפני שדבריו מובאים אחרונים. והכלל הוא שהלכה כ"לישנא בתרא".
3.1
וזה מאד תמוה: הרי תמיד, בכל הבאת מחלוקת ישנה דעה שהיא הדעה האחרונה ולא אומרים שהלכה תהיה דווקא כמותה.
3.1.1
בדרך כלל הכלל של "הלכה כלישנא בתרא" חל כאשר דין מסויים מובא בכמה אופנים-נוסחים [למשל "איכא דאמרי"; "לישנא אחרינא"], אז הכלל הוא, שהלשון האחרון הוא העיקר.
4.
ואולי כוונת ה"כסף משנה" לומר כך: בסוגייתנו מובאת הדעה הראשונה: "אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב" והדעה השניה "אמר רב יוסף אמר רב כהנא אמר רב". כנראה שלא מדובר במחלוקת כיצד להבין את דברי רב, אלא המחלוקת היא במסירת העדות, מה אמר האמורא רב ובאיזה ניסוח.
4.1
לפי זה כנראה, עצם העובדה שהגמרא ציינה את שמו של רב כהנא [בין רבה לרב או בין רב יוסף לבין רב] מלמד שמדובר במחלוקת עובדתית. לכן הדעה שמובאת אחרונה נקראת "לישנא בתרא".
4.2
הערה מעניינת: דברינו לעיל מתאימים למקומות בהם הגמרא מביאה מחלוקת, וכל דעה מוזכרת בשמם של 3 דורות, וכאשר האמורא "האמצעי" ברשימה זהה.
4.2.1
על פי ההנחה לעיל מובנת העובדה הבאה: ברוב הש"ס כאשר הגמרא מביאה דברי חכם שאמר בשם רבו הגמרא מציינת רק 2 דורות כגון "אמר רב יהודה אמר שמואל". מדוע לפעמים הגמרא מציינת 3 דורות של מסורת?
4.2.2
לפי דברינו ההסבר כך: כשמציינים 2 דורות [גם כאשר יש מחלוקת עובדתית ביניהם] הרי יתכן שהמחלוקת שהיא על הבנת דברי הרב, אבל במקרה של 3 דורות כנראה, שהמחלוקת היא מה היתה העובדה או הניסוח של הרב.
5.
בכל אופן מתעורר קושי, שהרי בכל הש"ס תמיד רבה מוזכר לפני רב יוסף ולכן תמוה שה"כסף משנה" מתייחס לדברי רב יוסף כ"לישנא בתרא".
6.
תוספות מסכת מנחות דף לב עמוד א:
מנעל לכתחילה איכא בינייהו - אע"ג דקי"ל (בבא בתרא דף קיד:) רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה ולרבה אין חולצין במנעל לכתחילה עכשיו נוהגין לחלוץ במנעל לפי שאין אנו בקיאין בסנדל
אי נמי במילתא דקאמרי משמיה דאחריני אפשר דהלכה כרב יוסף, מ"ר.
תוספות מתרץ בשני אופנים. מכל אחד מהם ניתן להסיק עקרונות חשובים בפסיקת הלכה בגמרא.
6.1
בתרוץ הראשון של תוס' [וכן ב"כסף משנה" לעיל] "אין אנו בקיאים בסנדל" ולכן אין מנוס, וחובה להשתמש במנעל. דבר זה מעורר שאלה עקרונית: אם "קשה" לנו לקיים את ההלכה האם ניתן לקיים הלכה כמי שלא נפסק כמותו?
אלא יש לומר, שכנראה החולקים עצמם הסכימו שאם דעת אחד הצדדים לא תוכל להתבצע בגלל מגבלות מעשיות כלשהן הרי שההלכה תהיה כצד החולק.
6.2
התרוץ השני בתוס': הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף חל כאשר הם חלוקים מסברת עצמם, אבל כאשר הם חולקים מה אמר רבם "אפשר דהלכה כרב יוסף". זהו תרוץ עקרוני מפני שכלל זה ניתן לישום לגבי כל כלל שקובע את דרכי ההכרעה בין שני חכמים [בעיקר, אצל האמוראים].
