צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

בדין רצוי ציץ על מזיד

א. תנו רבנן: דם שנטמא וזרקו, בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה; במה דברים אמורים - ביחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד - הורצה; ובעובד כוכבים, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון לא הורצה. 
ב. ורמינהי: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור! 
ג. אמר רב יוסף, לא קשיא: הא ר' יוסי, הא רבנן; 
ד. דתניא: אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם, בשוגג - תרומתו תרומה, במזיד - אין תרומתו תרומה; ר' יוסי אומר: בין בשוגג בין במזיד - תרומתו תרומה. 
ה. אימר דשמעת ליה לר' יוסי - דלא קניס, דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה? 
ו. והתניא, ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות! איפוך, רבי אליעזר אומר: אין הציץ מרצה על אכילות, רבי יוסי אומר: הציץ מרצה על אכילות. 
ז. מתקיף לה רב ששת: ומי מצית אפכת לה? 
ח. והתניא: יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים יהו חייבין עליהן משום טומאה? ת"ל: +ויקרא ז'+ כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה; או אינו, אלא נאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה, אוציא אני את הלן ואת היוצא שאינן נאכלין לטהורים? ת"ל: אשר ליי' - ריבה; יכול שאני מרבה את הפיגולין ואת הנותרות? נותרות היינו לן! אלא אף הפיגולין כנותרות? ת"ל: מזבח השלמים - מיעט; ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת: מרבה אני את אלו שהיתה להן שעת הכושר, ומוציא אני את אלו שלא היתה להן שעת הכושר: וא"ת: בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים, מפני מה חייבין עליו משום טומאה? מפני שהציץ מרצה; 
ט. נטמא אין, יוצא לא, מאן שמעת ליה דאמר: אין זריקה מועלת ליוצא? רבי אליעזר, וקתני דמרצה ציץ על אכילות! 
י. אלא אמר רב חסדא, לא קשיא: הא רבי אליעזר, הא רבנן. אימר דשמעת ליה לר' אליעזר - דמרצה ציץ על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה? אין, כי היכי דשמעת ליה לר' יוסי שמעת ליה לרבי אליעזר; 
יא. דתניא, רבי אליעזר אומר: בין בשוגג בין במזיד - תרומתו תרומה. אימר דשמעת ליה לרבי אליעזר - בתרומה דקילא, בקדשים דחמירי מי שמעת ליה? א"כ, הא אמאן תרמייה? 
יב. רבינא אמר: טומאתו בין בשוגג בין במזיד - הורצה, זריקתו בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה; 
יג. ורב שילא אמר: זריקתו בין בשוגג בין במזיד - הורצה, טומאתו בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה. ולרב שילא [הא] דקתני: שנטמא בין בשוגג בין במזיד! ה"ק: נטמא בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד. ת"ש: דם שנטמא וזרקו, בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה! הכי קאמר: דם שנטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד, נטמא בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה. 
 

רקע

שש ברייתות מופיעות בסוגיא: ארבע עוסקות בריצוי ציץ, ושתיים בתורם מן הטהור על הטמא. נמספר את הברייתות העוסקות ברצוי:
1. הברייתא בשלב א
2. הברייתא בשלב ב
3. הברייתא בשלב ו
4. הברייתא בשלב ח
שתי מחלוקות בענייני רצוי יש בברייתות אלו:
א. האם הציץ מרצה על טומאה במזיד
ב. האם הציץ מרצה על אכילות, דהיינו בשר שנטמא.

בנדון [א] עוסקות ברייתות 1-2, ובנדון [ב] עוסקות ברייתות 2-4, כדלהלן:
בברייתא 2, הברייתא היחידה העוסקת בשני הנדונים, יש תשובה חיובית על שתי השאלות: יש ריצוי גם על מזיד, וגם על אכילות.
ברייתא 1 עוסקת בנדון [א], וחולקת על ברייתא 2: הציץ לא מרצה אלא על שוגג ולא על מזיד.
בברייתא 3 יש מחלוקת בנדון [ב], האם הציץ מרצה על אכילות או לא. המחלוקת היא בין רבי יוסי ורבי אליעזר, אך לא ברור מי המחמיר ומי המתיר.
ברייתא 4 (בסופה) עוסקת בנדון [ב], וסוברת כברייתא 2: הציץ מרצה על אכילות.

בנוסף, יש שתי ברייתות (נמספר אותם ברייתות 5-6, שלבים ד,יא, בהתאמה) העוסקות בתרומה מן הטהור על טמא. העולה משתי הברייתות הוא, שרבנן מחלקים בין שוגג למזיד, ואילו רבי יוסי ורבי אליעזר לא מחלקים ביניהם.

מוקד הסוגיא הוא הסתירה בין ברייתא 1 לברייתא 2 בנוגע לנדון [א]. כיוון ששתי הברייתות שנויות בסתמא, לא ברור לגמרא אם מדובר במחלוקת או בשני מקרים שונים. התפקיד של נדון [ב] בסוגיא הוא סיוע בזהוי התנא של ברייתא [2], שהרי נדון זה נדון גם בברייתות 3-4 ושם יש ראיות לזהוי התנאים.
ארבעה תירוצים עולים בסוגיא לפתרונה של הסתירה. מבחינת אופי התירוצים מדובר בשני זוגות של תירוצים, כשכל זוג משתמש באותו עקרון של חילוק.
רב יוסף (שלב ג) ורב חסדא (שלב י) תולים את החילוק בין שתי הברייתות במחלוקת התנאים: רבי יוסי וחכמים (לרב יוסף) או רבי אליעזר וחכמים (לרב חסדא). זוג תירוצים זה תלוי ביחס שבין שש הברייתות כמו שיתבאר להלן.
רבינא (שלב יב) ורב שילא (שלב יג) תולים את החילוק בין שתי הברייתות בנדונים שונים: הברייתא הראשונה חילקה בין שוגג ומזיד במעשה הטומאה, והשניה השוותה בין שוגג ומזיד במעשה הזריקה (לרבינא) או ההיפך (לרב שילא).

 

היחס בין שש הברייתות, שלבים ג-יא

כיוון שתירוציהם של רב יוסף ורב חסדא מבוסס על יחס מורכב בין שש ברייתות נרחיב בבאור השלבים ג-יא.
כאמור, בתירוצים אלו מנסה הגמרא להעמיד את נדון [א] שברייתא 2 כחד תנא או רבי יוסי או רבי אליעזר, בעוד שנדון [א] בברייתא 1, הסותר את ברייתא 2, יועמד אליבא דרבנן. התלות של תירוץ זה בשש הברייתות מורכב משני מהלכים בסיסיים: על דרך החיוב ועל דרך השלילה.
על דרך החיוב כיצד? כיוון שברייתא 2 נשנית בסתם יש למצוא מקורות אחרים הרומזים לכך שיש קשר בין השיטה שבברייתא זו (בנדון [א]: ציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד) לשיטותיהם של רבי יוסי ורבי אליעזר. ואמנם בברייתות 5-6 (שלבים ד,יא) מבואר שרבי יוסי ורבי אליעזר חולקים על חכמים בענין התורם מן הטהוא על הטמא, ובעוד חכמים מחלקים בין שוגג למזיד הם דנים את המזיד כשוגג, כשם שברייתא 2 נוקטת בענין רצוי ציץ. ואע"פ שאין הכרח שמי שמקל בתרומה יקל אף בקדשים החמורים מכל מקום כיוון שסוף סוף יש שיטה כזו אף בקדשים בברייתא 2 סביר להעמיד אותה כאחד מהם (שלב יא). רב יוסף הציע להעמיד את ברייתא 2 כרבי יוסי (שלב ג), אלא שכאן הגענו לדרך השלילה.
על דרך השלילה כיצד? בברייתא 2 מופיע גם נדון [ב]: ציץ מרצה על אכילות. מברייתות 3-4 עולה שרבי יוסי סובר שציץ לא מרצה על אכילות. כיצד? בברייתא 3 נחלקו בכך רבי אליעזר ורבי יוסי, ואמנם מהברייתא עצמה אין וודאות מי המחמיר ומי המקל, אך בברייתא 4 מבואר שרבי אליעזר הוא המקל (שהרי בברייתא זו מבואר שציץ לא מרצה על היוצא כשיטת ר"א), כך שניתן להחליט כי המחמיר בברייתא 3 הוא רבי יוסי (שלב ט). מכאן שאת ברייתא 2 לא נותר להעמיד אלא כרבי אליעזר (שלב י). זהו תירוצו של רב חסדא.
נתאר את הטיעון המורכב ע"י חלוקת הטענות:
1. הקולא בנדון [א] שבברייתא 2 הוא או כר"י או כר"א (לאור ברייתות 5-6)
2. בברייתא 2 יש גם קולא בנדון [ב]
3. בברייתא 3 ר"י או ר"א מחמיר בנדון [ב]
4. ברייתא 4 סוברת שאין זריקה מועלת ליוצא כשיטת ר"א
5. ברייתא 4 מקלה בנדון [ב]: ציץ מרצה על אכילות
6. ר"א מקל בנדון [ב] (ע"פ טענות 4-5)
7. בברייתא 3 ר"י הוא המחמיר ור"א הוא המקל (ע"פ טענות 3,6)
8. ברייתא 2 לא יכולה להיות אליבא דר"י (ע"פ טענות 2,7)
9. מסקנה: ברייתא 2 היא אליבא דר"א (ע"פ טענות 1,8)
ראויה לציון החוקיות בביסוס טענות 6-9 ואילך:
הביסוס הולך ומתרחב מהטענות האמצעיות לקיצוניות: 4-5; 3-6; 2-7; 1-8.

 

כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.