מנורה של אותיות / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
דיני התפילין והמזוזה, חפצי הקדושה שעשויים אותיות, מתערבים עם הלכות הקשורות במנורה, המקבילה להן בתפקיד המהותי של חיבור העולמות. קריאה אחרת של עריכת המשנה
הלכות תפילין וציצית מופיעות בתלמוד הבבלי באמצע מסכת מנחות, בסדר קודשים - הקשר שהוא לכאורה תמוה.
ראשית העניין במשנה עצמה: פרק שלישי במסכת דן, כפרקים שקדמו לו, במורכבותם של קרבנות הסולת. המשנה קובעת ששלושת מרכיבי מנחת הסולת הם כמקשה אחת: "הסולת והשמן... הקומץ (קמיצת הסולת) והלבונה... מעכבין זה את זה" (דף כז ע"א). אם קרב אחד החומרים למזבח, ולא כולם, עבודת המנחה איננה כתיקונה ושיירי המנחה אינם מותרים באכילה לכוהנים.
מכאן ואילך הביטוי (והפסיקה) "מעכבין זה את זה" מהווה חוט שדרה של שורת עניינים בעבודת המקדש שבהם מרכיבים שונים "מעכבין זה את זה". המשנה מציינת באותו הקשר גם את שתי הפרשיות שבמזוזה ואת הארבע שבתפילין - "אפילו כתב אחד (אות אחת) מעכבן". גם ארבע הציציות שבארבע כנפות הבגד הן "מצוות אחת" ו"מעכבות זו את זו".
עניין זה כשלעצמו אינו מפתיע, שכן דילוג כזה בין נושאים מוכר לנו כאשר נוצר קובץ משניות בעניינים שונים שלהם ביטוי או עיקרון משותף. מקובל לומר שמשניות כאלה צורפו יחדיו כדי להקל על השינון בעל פה.
אך השאלה היא אחרת: למה אמוראי בבל ראו דווקא בקובץ זה תשתית לבירורים רחבים בהלכות תפילין וציצית? משניות אחרות בש"ס, במיקומים 'טבעיים' יותר, מתייחסות לפנים מרכזיות הרבה יותר של מצוות אלו.
שאלה זו ואחרות כדוגמתה מעוררת ספקות לגבי אותה הנחת יסוד שלפיה משניות קובצו רק על פי מרכיב משותף ומסיבות מנמוטכניות. לדעתי הנחת יסוד זו משקפת ראייה מוטעית של יסודות עריכת המשנה, ובכלל החמצה של שיעור קומת המשנה, החיבור הכי לא מוכר בספריית עמנו.
הנחת העבודה של רבים וטובים היא שהפרמטר העיקרי בעריכת המשנה היה הפסיקה המעשית. בכך הושפעו מספרות הלכתית מאוחרת, בעיקר מצורת העריכה של השולחן ערוך, אשר תפס מקום בלעדי בקביעת סדר היום בחיי הקהילה והפרט.
אך חכמי המשנה לדורותיהם לא כתבו דברי הלכה באותה נימה. כמובן, הפסיקה היוותה גם עבורם רובד מרכזי, אך עיקר לימוד תורתם, ולכידות המשנה כטקסט, היו מבוססים על תובנות עומק ועל מושגי יסוד. פסיקת ההלכה הייתה צורת הניסוח וההבעה שלהם לתובנות אלה, ולא המטרה המנחה. אמוראי בבל חשו בכך, וההרחבות והבירורים שלהם הולכים ומתפשטים מתוך הבנה זו.
שילובן של סוגיות מרכזיות בענייני תפילין וציצית בסדר קודשים מהווה דוגמה מאלפת לצורת חשיבה והבעה זו - וגם שער לרזי תורה.
רשימה רבת משמעות
אחת משיטות ההוראה שבמשנה הייתה עריכת רשימות. סדר מרכיבי הרשימה וההיגיון הפנימי שלה מלמדים לא פחות מהפסיקה המלכדת (במקרה שלנו - "מעכבין זה את זה").
במשניות בדף כז ע"א ובדף כח ע"א מובאות 20 דוגמאות שבהן פסול בחלק "מעכב" את קיום המצווה או העבודה הספציפית. כמו ברשימות רבות במשנה, לרשימה זו (שכל פריט בה הוא למעשה כמה עבודות המעכבות זו את זו) סימטריות מובהקת:
שש דוגמאות (קבוצות, 'סטים') עוסקות במנחות, בהמשך לעיסוק העיקרי של הפרק; שש דוגמאות עוסקות בעבודות אחרות שבמקדש: שלוש בחג ושלוש בשבת (הדוגמאות הקשורות בלחם הפנים); שלוש הדוגמאות שאחריהן הן שוב עבודות מקדש, אבל בעלות מאפיין של חד-פעמיות (פרה אדומה, הזאות בקודש ולפניי ולפנים ביום הכיפורים).
רשימה זו המורכבת מחמש עשרה עבודות מקדש – חלקן בצורת סדרת עבודות - מתחילה ביום כיפור ומסתיימת בו. נקודה זו בולטת על רקע "הזרימה" שברשימה. הרשימה מתחילה בעבודות הנעשות מחוץ להיכל, במזבח העולה. אחריהן הרשימה כמו מזמינה אותנו פנימה לשולחן הפנים, ומשם לעבודות המקשרות בין המקדש לבין החוץ (סדרת פרה אדומה עד ציפורי מצורע), והיא מסתיימת בהליכה לפניי ולפנים, למזבח הקטורת, לפרוכת, ואל מול הארון ביום כיפור, בעבודת הכוהן הגדול "בין הבדים" (המוטות הקבועים בארון).
לאחר כל עבודות מקדש אלה ממשיכה הרשימה לעוד חמש דוגמאות. כאן מגיע סוף סוף העיסוק במצוות שבהן פתחנו – מזוזה, תפילין וציצית – שבהן הפרשיות (במזוזה ובתפילין) או הציציות מעכבות זו את זו. שתי הדוגמאות הנוספות שבות במפתיע אל המקדש, ועוסקות במנורה – לא בעבודתה אלא במבנה שלה: שבעת הקנים מעכבים זה את זה וכן שבעת הנרות.
המפתח ל"הוראת" הרשימה, ולחידת שילובן של סוגיות ציצית ותפילין כאן, נמצא במקום המיוחד שתופס מבנה המנורה כמחבר בין הרשימה הראשונה של 15 עבודות המקדש לבין מצוות אלו.
המבנה של המנורה, קניה ונרותיה, אינו ממין חמש עשרה הדוגמאות שקדמו על אף המכנה המשותף של השייכות למקדש, שהרי מבנה המנורה איננו "עבודה". גם אין למנורה כל קשר למזוזה, לתפילין ולציצית. למרות זאת בחרו חכמי בבל, לפחות על פי העדות של עריכת התלמוד הבבלי, להתמקד דווקא במבנה המנורה (ההרחבה המשמעותית הראשונה עוסקת בסדרת שבע הזיות הדם על מזבח הקטורת ועל הפרוכת ולפני הארון. בירור זה משקף נאמנה את "זרימת" רשימת המשנה שהביאה אותנו מחוץ למקדש אל בין הבדים. הוא מהווה מעין הקדמה לדיון במבנה המנורה העוסק בשורשי הקשר בין בורא העולם לעולמו. אין כאן מקום לדון בו).
התגלמות השכינה
הדיון במבנה המנורה מבליט את מימד הרז. משה לא הבין את המבנה שלה; המלאך גבריאל הציג אותה לפניו עשויה מאש; היא עשויה מזהב מזוכך מכל סיג; זהב מיוחד זה אזל בימי שלמה, עשיר העולם, בגלל מה שהשקיע בעשיית עשר המנורות במקדש הראשון.
בעשיית המנורה מזהב טהור המזוכך מכל סיג ישנן הלכות מיוחדות – משקלה חייב להיות "כיכר" אחד, לא פחות ולא יותר; יש צורך שיהיה בה קישוט של פרחים, כפתורים וגביעים; ועליה להיעשות מגוש אחד של זהב, "מקשה אחת".
הזהב בכלי המקדש סימל גילוי שכינה. כלומר, הלכות מיוחדות אלו יוצרות מנורה שהמראה שלה אמור לשקף את האחדות הטהורה שבשורש היש. בעבודת אמנות, כמעט בלתי נתפסת, היו חייבים לפסל מתוך האחדות הבסיסית של "מקשה אחת זהב טהור" עשרים ושניים גביעים, אחד עשר כפתורים (כדורים) ותשעה פרחים.
המנורה הייתה למעשה תמונה ממשית – הולוגרמה – של גילוי השכינה במלבוש של השפה שבה בורא עולם ניסח את תורתו - 22 אותיות, 11 תנועות ו-9 אותיות שעליהן הכותב ספר תורה מצייר כתר – שבע אותיות שעטנ"ז ג"ץ, וכן נו"ן סופית וצד"י סופית. נדבכי השפה הראשוניים ביותר הם איברים של מקשה אחת, ועל אף שהגמרא אינה מציינת זאת הם בוודאי "מעכבין זה את זה".
ומיד אנו נזכרים באחד הקשיים בעריכת הרשימה שבמשנה – הקשר בין מבנה המנורה לפרשיות המזוזה והתפילין שלגביהן נפסק ש"אפילו כתב אחד מעכבן". חכמי בבל הבינו את כוונת המשנה ביצירת הזיקה בין מבנה המנורה למצוות אלו כך: אם חסרה אות אחת בפרשיות המזוזה והתפילין נפגעת אחדות המנורה; נפגע התוכן שגילמה בעניין גילוי השכינה.
ומה היה תפקידם של הכתרים שמעל לתשע האותיות? גם רבים שאינם לומדי הדף היומי מכירים את האגדה שמביא רב יהודה בשם רב על עלייתו של משה למרום לקבל את התורה. הוא תהה על כך שמצא את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות. תשובתו של נותן התורה היא - "עקיבא בן יוסף... עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות".
ולמה החליט מי שהחליט לערוך שמועה מופלאה זו בדף כט ע"ב ממסכת מנחות, על יד תיאור מבנה המנורה? ולמה ניסח את שאלת משה לבורא עולם בלשון "מי מעכב על ידך?", האם לא כדי לקשור את לשון האגדה ללשון המשנה?
לדייק בי-ה
הגמרא דנה בדיוק בו יש לכתוב כל אות שבספר תורה כאשר הדוגמאות העיקריות הן האותיות י' ו-ה', ומקשרת בין דיון זה לדברי התנא רבי יהודה על שם ה' הנכתב בחיבור ביניהן, י-ה: " 'בטחו בה' עדי עד, כי בי-ה ה' צור עולמים' (ישעיהו כו, ד) - "אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א (או ההיפך)... כשהוא אומר 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' (בראשית ב, ד) – אל תקרי 'בהבראם' אלא בה"א בראם".
שני הגילויים של הבריאה – העולם הזה והבא לקראתנו – נבראו באות י' ובאות ה'. הגימטריה של האותיות י-ה הינה חמש עשרה, כמספר הדוגמאות בחלק רשימת המשנה שלפני דוגמת מבנה המנורה, החלק שעסק בעבודות המקדש. ובכלל, רבים מענייני המקדש קשורים למספר 15. היו חמש עשרה מעלות שחיברו בין החוץ – העזרות – לפנים – השטח המיועד לעבודות המקדש. נאמר שהן היו כנגד 15 שירי המעלות של דוד. ברכת הכוהנים מבוססת על מספר זה: ראשית, יש בה חמש עשרה מילים; וגם מספר האותיות קשור בחמש עשרה: הברכה הראשונה (יברכך ה' וישמרך) מכילה 15 אותיות, ושתי הברכות המשלימות מכילות 45 אותיות: 15 עד 'אליך' בכל אחד משני הפסוקים, ועוד 15 במילים "ויחנך / וישם לך שלום".
למה מציאות המקדש קשורה לשם י-ה?
הגמרא עצמה עונה דרך דרשת רבי יהודה על הפסוק "כי בי-ה ה' צור עולמים". החיבור בין העולם הזה לעולם הבא מובטח, אין הפרדה ביניהם. הם "מעכבים זה את זה", כשם שרבי עקיבא מתוך קיומו בעולם הזה "מעכב" בעד הקדוש ברוך הוא, כולו "אחרות", בבואו לתת את התורה. העולם הזה והעולם הבא הם שניים שהם אחד והם מתלכדים בזכות החיבור בין שתי האותיות, י', אות שכולה נכתבה כלפי מעלה, ו-ה' הסגורה כלפי מעלה אך פתוחה דווקא כלפי מטה – שתי אותיות שחיבורן יוצר את שם הבורא. הקשר בין העולמות - כדברי רבי יהודה בהמשך - הינו קשר של בחירה חופשית, של תיקון ותשובה.
זהו עצם יסוד המקדש הבא לחבר בין השכינה לאדם, דרך התורה (האותיות, התנועות והתגים) המשתקפת במנורה המקושטת. המחברים בין העולמות דרך בחירתם ודעתם הם אלו הזוכים לעולם הבא, היות שבפנימיותם הם דומים לצורת הכפיפות של האות י' – "ראשיהם כפופים מפני מעשיהן, שאינם דומים זה לזה". כל אחד הוא שונה, כל אחד אבר אחר. הם "מעכבין זה את זה", מקשה אחת המורכבת מייחודיות מעשיהם, מקשה אחת זהב טהור, גילוי שכינה.
ולמה להזכיר כל זאת במסכת מנחות?
קרבנות הבהמה הובאו בעיקר על ידי בעלי אמצעים; מי שלא השיגה ידו הביא במקרים רבים קרבן עניים – מנחת סולת. סוד החיבור בין השכינה לאדם במקדש הוא בענווה, בהצנע לכת. לחיות כעני החי ככלי המבקש להתמלא, ולא כאותו בעל בית המלא בעצמו וברכושו – וחוסם בכך את גילוי כבודו האישי ודרכו את גילוי כבוד ה'.
האם כותב טור זה דרש דרשה נאה (אולי לא כל כך!), או שלמצע שהוצג כאן בסיס בצורת ההבעה המיוחדת של חכמי המשנה והגמרא?
