גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשנ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף כג ע"א
היאך השתמשו בנדבת המשכן לכלי שרת - הלא היו דברים שהשתמשו בהם בתחילה להדיוט?
נחלקו במכילתין (כג ע"א) לגבי הטעם לאיסור הבאת עצים שעל גבי המזבח מן הבית, שלרבי אלעזר ב"ר שמעון לא יביאם מביתו כי הם צריכים להיות דוקא משל ציבור, ואילו לרבי אלעזר בן שמוע יש בו דין נוסף - שלא ישתמש בהם הדיוט בתחילה, וצריכים להיות חדשים ממש, ובגמרא מבואר מאי בינייהו. מדברי הרמב"ם (ראה הל' איסורי מזבח פ"ז ה"ג; הל' בית הבחירה פ"א ה"כ) נראה דקיי"ל כרבי אלעזר בן שמוע.
והנה דין זה נאמר במפורש כלפי המזבח, ובענין העצים והאש שעל גבי המזבח, ויש לדון לגבי שאר כלי שרת. ומצינו מפורש במגן אברהם (סי' קמז סק"ה) שהעיר ממה שנאמר (שמות לח, ח): "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות" וגו', הרי שנשתמשו לכיור ממה שנשתמשו להדיוט, ומכח זה כתב המג"א: "דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר, שרי". וממשיך להעיר, אם כן מדוע אסר רבי אלעזר בן שמוע להשתמש בעצים ישנים שכבר נשתמש בהם הדיוט, הלא יכולים לשנות צורתם ולהשתמש בהם. ותירץ: "דמזבח שאני", כי בענין זה חמור מזבח משאר כלי שרת, שבמזבח אסור בנשתמש בו הדיוט - גם אם נשתנה צורה, ואילו בשאר כלי שרת מותר בנשתנה צורה.
גם בשו"ת חות יאיר (סי' קסא-קסב) דן אודות המראות הצובאות, והוסיף להעיר ממה שנאמר בנדבת המשכן (שם לה, כב): "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'", הרי שהביאו גם מדברים שנשתמשו בהם להדיוט.
ומבוארים בדבריו שני פתרונות לכך, האחד, שאף לר"א בן שמוע "נראה דאין ללמוד קדושה אחרת מקדושת המזבח, אדרבא מדאיצטרך קרא לאסור גבי מזבח, שמע מינה דבדוכתי אחרינא שרי", ולכן שפיר הביאו בנדבתם "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב". ומדוקדק יפה בדברי חז"ל בענין הכיור (הובא ברש"י שמות לח, ח): "במראות הצובאות - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל", משמע שמה שמאס בהן משה בתחילה היה "מפני שעשויים ליצר הרע", ולא בגלל שנשתמשו בהן להדיוט, הרי שלשאר כלי שרת לא נאמר דין זה.
מאידך גיסא, נראה מדבריו שגם לענין שאר כלי שרת נאמר דין זה, ומה שלקח משה רבינו את המראות הצובאות היה משום ציווי ה' הנז': "א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל...", והיינו, שהיה היתר מיוחד בשעת עשיית הכיור, ואילו לענין שאר הכלים - "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" - כתב שההיתר היה "מפני שהותכו ונשתנו", ועעו"ש בדבריו שלא כדברי המג"א – שדי בשינוי צורה סתם, אלא שלהתיר להשתמש לגבוה מה שנשתמש בו להדיוט צריך הותך ממש, וכה כתב לגבי הכיור, שהוצרך משה רבינו להיתר מיוחד מאת ה', מאחר שלא הותכו. [ויצויין שכבר העיר החתם סופר בהגהותיו על המג"א (שם) שצ"ע, כי גם המראות הצובאות הותכו לגמרי כשנעשה מהן הכיור, ולא סתם שינוי צורה].
החתם סופר (שם ובתשובות או"ח סי' מב) הביא בעיקר הדברים את דברי הרמב"ן בענין מראות הצובאות – שכתב אחרי הביאו את דברי רש"י הנז', וז"ל: "והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב 'ויבואו האנשים על הנשים', ו'הביאו חח ונזם וטבעת וכומז', והכומז כפי מדרשו (שבת סד.) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצה"ר לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה", וכתב החת"ס בתשובותיו: "משמע דס"ל דהמראות נמי נתכו בכיור אצל האש, ואין לחלק ביניהם לבין כומז, אלא אלו נתבטלו בתערובת ואלו לא נתבטלו, מכל מקום משמע מרמב"ן דאין היתוך שינוי, אם לא נאמר דאין שינוי מועיל לכלי מקדש דנדחו ואין חוזר ונראה, אם כן עכ"פ מוכח דלא הוי כפנים חדשות". כלומר, הרמב"ן השוה את המראות הצובאות ושאר כלי זהב, שמצד מציאות הדברים היו שוים, וכשם שבכלי זהב בוודאי הותכו בכדי שיהיו ראוים לשימוש, כן הותכו המראות הצובאות. אכן, ההיתוך אינו סיבת ההיתר כלל, אם משום ד'אין היתוך שינוי', ואם משום סברא נוספת, ד'אין שינוי מועיל לכלי מקדש – דנדחו ואין חוזר ונראה', וטעם ההיתר בכלי זהב היה משום שנתבטלו בתערובו ברוב זהב שלא נשתמש להדיוט, ובכיור שלא היה כן, כי הכיור היה 'כלי מיוחד מן התכשיט שעשוי ליצר הרע', היה ההיתר משום שכן נצטוה מפי הגבורה.
המגן אברהם (שם) הביא נידון נוסף בזה, שיתכן שכל האיסור אינו כי אם בתשמיש קדושה עצמו, ולא בתשמיש דתשמיש, והדברים מוסבים למה שהוציאו הפוסקים בדין כלפי פרוכת לארון הקודש – האם מותרים להשתמש בה במה שנשתמשו להדיוט בתחילה, ומובן שאם היה שינוי צורה או היתוך – הדבר תלוי בכל הנ"ל, אכן, כלפי עצם הדבר הביא המג"א: "כתוב בטו"ז ביו"ד סי' רפ"ב (סקי"ג) תשמיש דתשמיש שרי עכ"ל, ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קכ"א [קי"ד] כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים, ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא".
ולאור דברי הטו"ז הללו - כתב החת"ס בפירושו עה"ת בפסוק "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז וגו' וכל אשר הניף תנופת זהב לה'", לתרץ הקושיא מ'חח ונזם', כי הנה על מה שנאמר "כל אשר הניף תנופת זהב לה'" כתב הרמב"ן שהיו מטבעות או עשת של זהב, ולכן יתכן שבאמת המטבעות והעשת של זהב שלא נשתמשו להדיוט היו מיועדים לכלי קודש עצמם, ואילו נדבת חח ונזם וכל השאר היו מיועדים לתשמיש דתשמיש, שמותר לעשותם גם במה שנשתמש בו להדיוט, והבן.
