ביאורים בסוגיית יוסף הבבלי
מנחות יח ע"א
"אמר רבי: כשהלכתי לְמַצּוֹת מִדּוֹתַי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של רבי אלעזר בן שמוע".
פירש רש"י:
"למצות מדותי - לידע מיצוי תלמודַיי ולשאל ספיקותיי.
למצות מדותיו - ללמד ולמצות מה שרבי אלעזר חכם ממני".
כיצד הבין רש"י שרבי בא לשאול ספקותיו, ומניין העניין "שרבי אלעזר חכם ממני"?
אלא שהביטוי 'מִצּוּי הַמִּדּוֹת' מָצוּי במשנה במסכת ביצה דף כט ע"א. שם כתב רש"י: "...ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה". כלומר שמיצוי המידות הוא ה'מציצה' של תכולת כלי המדידה "עד הטיפה האחרונה".
לפיכך, למצות מדותי פירושו – למלאת את אותן הטיפות החסרות לי, הוי אומר ספקותַי.
ולמצות מדותיו פירושו – לסחוט את הטיפות האחרונות של הידע שהיו חסרות לי ושיכל רבי אלעזר ללמדני. שהרי חוכמתו כולה של רבי אלעזר היתה רבה מאוד, ולא רק כמה טיפות.
בהמשך הגמרא:
"צהבו פניו של יוסף הבבלי".
פירש רש"י: "צהבו פניו - מחמת שמחה".
כוונת רש"י לשלול שלא נפרש כמו במסכת סנהדרין דף קה ע"א: "והיו צהובין זה לזה", ופירש שם רש"י: "צהובין - כעוסין, כאדם שכועס פניו צהובין". (ראה עוד על כך במדור לשון בגליון במהדורת שטיינזלץ).
אמנם המשמעות אחת, כי צהבו פירושו הסמיקו. כי זהב-צהב נחשב לאדום, לעומת כסף הנחשב ללבן ולחיוור. כלשון הזוהר חדש פרשת יתרו דף נג ע"א:
"חוורו דילהון כמשכיות כסף ואיהו כחוורו דשושנה. סומקי דילהון כתפוחי זהב ואיהו כסומקי דשושנה".
ונותר לבאר בכל סוגיה אם אדמימות הפנים באה מחמת שמחה, או כעס, או סיבה אחרת.
וההיפך מכך הוא "הוריקו פניו" – שנעשו חיוורים. צבע ירוק פירושו ריק מאדמימות.
בהמשך הגמרא:
"קרא עליו המקרא הזה: (תהלים קיט, צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי וגו'".
יש כת"י שאינם גורסים לבסוף וגו'.
והפירוש הוא שגם שיחתו של יוסף הבבלי היתה כָּל הַיּוֹם – יום שלם כולו.
שכן נאמר:
"מהו? אמר לו: כשר; ערבית, אמר לו: כשר; שחרית, אמר לו: כשר; צהרים, אמר לו: כשר; מנחה, אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל".
השאלה נשאלה בפעם הראשונה במנחה, שכן הפעם השניה היתה בערבית. והעניין נתברר רק לאחר יום שלם מעת לעת של עיסוק באותה סוגיה – כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (הדף היומי).
ואין הכוונה לכל היום ברצף, אלא ככתוב (תהלים נה, יח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה.
כך גם משמעות כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי – כמו בישיבות שלנו, בסדר ערב, סדר בוקר, ובסדר אחר הצהרים. אלא שהיום גם הספרים ממלאים את תפקיד הרב, כמו שכתבו הפוסקים.
ויש כת"י שגורסים אחר הפסוק: וגו'.
והפירוש הוא שלאחר הפסוק מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי, באים שלשת הפסוקים הבאים:
(צח-ק) מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי. מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
רק אחר יותר מיום שלם של יגיעה והתעקשות זכה יוסף הבבלי ללימודו המושלם ולהחזרת אבידתו.
ומדוע נחשבה לאבידה? הרי גם לפני כן זכר הוא את משנת רבי יהודה!
פירש רש"י: "ולא מצאתי - והייתי מתיירא שמא שכחתי".
ובתוספתא במסכת זבחים פרק ב הלכה יז נאמר: "הייתי סבור שמא טעות הוא ביד רבי".
וכך מצינו גם במסכת עירובין פרק ב משנה ו:
"אמר רבי אלעאי שמעתי מרבי אליעזר ואפילו היא כבית כור וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו אבל להם מותר וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנים בפסח וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי".
גם כאן נסתפק התלמיד אם זכר כיאות את דברי רבו, וביקש לו חבר שיאשש את זכרונו.
ובמסכת יבמות דף קכב ע"א:
"וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל, שמח לדברי ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא".
והעניין כמו שפירש הרמב"ם על המשנה במסכת אבות פרק א, [טו] (טז) עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק:
"אמר: עשה לך איש לרב, כדי שתסמוך עליו במותר ובאסור, ותסתלק אתה מן הספקות, כדרך שאמרו בירושלמי: "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך".
כי החכמים מְתוּנִים בַּדִּין. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ.
ולא היו סומכים על שמועתם בלא תנא דמסייע.
