סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

שני חלקיה של סעודה אחת / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון


פעולת הקמיצה בקרבן המנחה מקבילה לשחיטה בזבח, לכן כאשר קומץ הכהן חלק מן המנחה המיועד לאכילה, תוך כדי מחשבה לאכלו חוץ למקומו וחוץ לזמנו – נפסל הקרבן, כפי ששנינו בתחילת המסכת. אך כאשר מחשבתו של הכהן מנותקת לחלוטין מן המציאות והוא קומץ חלק של המנחה שלא נועד לאכילה אלא להקטרה, תוך מחשבה שחלק זה יאכל – אז הקרבן כשר. הכלל נכון גם במקרה ההפוך, כאשר קומץ חלק המיועד לאכילה תוך מחשבה שחלק זה יוקטר - הקרבן כשר, שכן ההבדל שבין הנקטר לבין הנאכל גדול מכדי לפסלו.

זאת לדעת תנא קמא, אך לדעת ר' אליעזר המנחה פסולה (ממש כמו במחלוקת לגבי זבח שלמדנו במסכת זבחים בדף לה.). דעתו של ר' אליעזר קשה, מדוע שייפסל הקרבן אם נעשתה בו טעות דראסטית כל כך? מקסימום צריך היה שלא יעלה לבעלים לשם חובה.

זוהי שאלתו של ר' אסי בשם ר' יוחנן – מהו טעמו של ר' אליעזר? והוא עונה, ר' אליעזר לומד את האיסור מפסוק העוסק בשלמים אותו קראנו בפרשת השבוע שעבר. את זבח השלמים יש לאכול באותו היום בו הוא מוקרב או למחרת ואם נותר בשר ביום השלישי יש לשרפו באש עם שחר. אם לא נשרף הבשר ומישהו אוכל ממנו אומרת התורה 'ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה...' (ויקרא ז יח).

לשון המקרא רגילה בפעלים מוכפלים – 'הלוך ילך ובכה', 'ואם החרש תחרישי', וגם 'האכל יאכל' שאצלנו. חז"ל משתמשים בכפילות טבעית זו דרך קבע כ'לאקונה', שהרי אפשר לתלות את משמעות הפסוק בפועל אחד וכך מתפנה הפועל השני לדרשה. כך לומד הדרשן גם כאן. '"ואם האכל יאכל"... בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח' (יז.), כלומר – צריך שהאדם והמזבח 'יאכלו' שניהם את הקרבן בתוך הזמן המותר.

את הדרשה הזו מביא ר' יוחנן כהוכחה לדבריו של ר' אליעזר לאסור את המנחה שחלקה הנאכל נקמץ להקטרה או שחלקה המוקטר נקמץ לאכילה. על פי דרשה זו אכילתו של האדם וההקטרה על המזבח – אחת הן. שתיהן נקראות 'אכילה' ולכן הן אינן רחוקות אחת מן השניה כל כך. ממילא שינוי המחשבה איננו מנותק מהמציאות אלא רק מדבר על הבדל בין שני חלקים נאכלים, אחד על ידי האדם ואחד על ידי הקב"ה, ולכן נפסל הקרבן במחשבה.

זוהי אמירה תיאולוגית מדהימה. החלק המוקטר והחלק הנאכל הן שני חלקיה של סעודה אחת שהקב"ה והאדם חולקים בה, זה אוכל את מנתו וזה אוכל את מנתו. אגב כך מתבארת גם טענתה המפורסמת של מרים בת בלגה שניזאה לסרדיוט אחד, נכנסה להיכל וטפחה על גגו של מזבח ואמרה 'לוקוס לוקוס (זאב זאב), עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואינך עומד להם בעת צרתם?' (תוספתא סוכה ד יג).



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר