אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו"
שכשך ידיו במים של חבירו – פסלם לנטילת ידיים?
ירושלים עיר מוכת מצור וצמא היא. עוד מי החורבנות הראשונים ידעה העיר מחסור במים בימי צר ומצוק, ועד ימינו אנו בשנים לא שזכרן עוד לא פג מקרב רבים מותיקי העיר, השתמשו אויביה של העיר בנשק המצור כאשר השבתת האספקה הסדירה של מים הינה כלי הנשק הראשון והעיקרי במעלה לשבש את חיי יושבי העיר.
כך בימים שלפני מעט יותר משישים שנה – בתקופת מלחמת תש"ח. העיר כולה נצורה היתה והמים ניתנו בה במידה ובמשורה. יהודי אחד שקיבל את מנת המים היומית עבורו ועבור אנשי ביתו, עמד ואגר את כל המים באמבטיה שבביתו כדי שמשם יטלו מהמים לכל השימושים האפשריים החל מנטילת ידים וכלה ברחצה ושטיפה. אלא שלרוע מזלו נקלע מקום אדם שאינו הגון, והלה בחוסר התחשבות גמור שכשך את ידיו במים היקירים מפז בלא רשות. כעת התעוררה לבעל המים שאלה רצינית – האם מים אלו שנעשתה בהם מלאכה, אף אם שלא ברשותו, נפסלו מנטילת ידיים או שמא לא.
השאלה החלה נידונית בין הרבנים שבאזור ואחד מהם אמר להביא ראיה מהגמרא לפנינו כי המים לא נפסלו לנטילת ידים מאותו שכשוך בלתי אחראי. שהנה לפנינו הביאה הגמרא ברייתא המספרת מעשה באחד שזרע בכרמו של חבירו שכבר חנטו ענביה והגיעו לכדי סמדר, ואסרו חכמים את הזרעים משום כלאי הכרם, אך התירו את הכרם עצמה משום שאין אדם אוסר את שאינו שלו. בהמשך הסוגיא מבואר שדין זה הוא רק לגבי זרעים שאיסורם בכרם מדרבנן ולכך לא אסרו חכמים את הכרם ומשום שאין אדם אוסר את שאינו שלו. ולפיכך סבר אותו רב כי אף בענייננו שהמים נפסלים לנטילת ידיים לאחר השכשוך – רק מדרבנן, וכיון שבאופן כזה אין אדם אוסר את שאינו שלו, אף המשכשך אינו יכול לאסור את המים והם עדיין כשרים לנטילת ידיים.
אותו פסק התגלגל לאוזניו של רבה של העיר – מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק, והוא דחאו מכל וכל (שו"ת "הר צבי" אורח חיים א, פח). מרן הגרצ"פ טען כי פסק זה טעות וכי עירוב פרשיות יש כאן. שכן דווקא לגבי כלאי הכרם שהכרם נאסרת משום קנס – אז יש לחלק בין זרעים האסורים מדרבנן לזרעים האסורים מדאורייתא ולומר שבאופן שזרע זרעים האסורים מדרבנן בלבד, לא קנסו חכמים את הכרם משום שאין אדם אוסר את שאינו שלו והיא מותרת, והיינו שיסוד זה שאין אדם אוסר את שאינו שלו נכון לגבי קנס – לא קנסו חכמים אדם זה בשל מעשהו של חבירו. אבל בדבר שהוא איסור ולא משום קנס אלא מדין גמור – בזה ביאר מרן הגרצ"פ – אין מקום לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ואם אם מים שנעשתה בהם מלאכה נפסלים לנטילת ידיים רק מדרבנן, מכל מקום אם נפסלו – נפסלו, אף אם פסולם נגרם על ידי מעשה חבירו. וכפי שאין לומר שהזורק חלב לתוך קדירה בשרית של חבירו הקדירה לא תיאסר משום שאין אדם אוסר את שאינו שלו. והיינו כאמור שדבר האסור בעצם, אין לגביו חילוק אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, ואם האיסור נעשה על ידיו או על ידי חבירו, ולעולם אסור.
אמנם לגופם של מים דן מרן הגרצ"פ להתיר מטעם אחר. הוא מבאר שכיון שמן הסתם מדובר באמבטיה מלאת מים, וכיון שאין צורך בשכשוך בכל המים שבאמבטיה, אם כן המים שנעשתה בהם מלאכת השכשוך מתבטלים אל שאר המים במקרה שהם אכן רבים מהם, ולפיכך אינם פוסלים את כל המים שבאמבטיה – אף אם אין שישים כנגדם.
