סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

האם מה שאסור לאדם מותר לקרבן?

 
מסכת זבחים, עוסקת בקרבנות שהם מן החי, ואילו מסכת מנחות עוסקת בקרבנות מן הצומח. וכמו שמסכת זבחים מתחילה בדיני זבח שנשחט שלא לשמו, כך גם מסכת מנחות מתחילה בדיון על מנחה שנקמצה שלא לשמה.

לגבי מנחת העומר ראינו שלוש דעות: דעה אחת סוברת שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה היא פסולה, ואין להעלותה למזבח, ודעה אחת סוברת שהמנחה היא כשרה ואף מתירה את החדש, ודעת ביניים סוברת שהמנחה הזו כשרה, אבל היא אינה מתירה לאכול מן החדש עד אשר יקריבו מנחת עומר חדשה, ויקמצו אותה לשמה.

על אותה דעה, דעתו של ריש לקיש, שואלת הגמרא כיצד יתכן הדבר שניתן יהיה להקטיר את הקומץ על המזבח, בזמן שהקומץ הזה (שהוא מהתבואה החדשה) עדיין אסור באכילה לישראל. עונה הגמרא שאמנם כל עוד לא הוקרב קרבן העומר החדש אסור באכילה, אבל איסור זה הוא רק מדרבנן, ואילו מדאורייתא מותר לאכול מהתבואה החדשה מרגע שהאיר המזרח ביום טז בניסן:
 

1. תלמוד בבלי מנחות ה, א

ור' שמעון בן לקיש אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה - כשירה, ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה. מקרב היכי קרבה? "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל! ...אמר רב פפא: היינו טעמא דריש לקיש, דקסבר: האיר מזרח מתיר.

שאלת הגמרא מתבססת על הפסוקים ביחזקאל אשר עוסקים בקדשים, וביניהם מופיע גם הביטוי 'ממשקה ישראל', ומכאן למדו חז"ל שניתן להקריב למזבח רק דברים שראויים למאכל ישראל:
 

2. יחזקאל פרק מה, ט-יז

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקִים רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי (=סלקו את שאתם מגרשים את עמי מנחלתם. רש"י) נְאֻם ה' אֱ-לֹקִים: מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם ...זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים... וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' אֱ-לֹקִים: כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:

העקרון שקבעו חז"ל מהפסוקים הללו הוא, אם כן, שאין להקריב קרבן ממין שאינו ראוי לאכילה לאדם. כך אמרה הגמרא במסכת חולין:
 

3. תלמוד בבלי חולין צ, ב

אמר רב הונא: גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח. אמר רב חסדא: מרי דיכי! מי כתיב על כן לא יאכל המזבח? "על כן לא יאכלו בני ישראל" כתיב! ורב הונא - ממשקה ישראל - מן המותר לישראל.

מסביר בעל ה'תורה תמימה' שאמנם הפסוק מדבר על משקה ישראל, אבל ברוח פורים אפשר לומר שהמשקה הוא עיקר הסעודה, וגם אם הנביא מנסח זאת בלשון משקה, הכוונה היא שכל הקרבנות כשרים רק מדברים הראויים לאכילה לאדם:
 

4. תורה תמימה (הרב ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20 רוסיה הלבנה) בראשית לב הערה כ

בענין קרבנות כתיב זה, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים, ודרשינן שיקריבו מן המותר לסעודת ישראל, והוציא שם סעודה בלשון משקה, משום דעיקר סעודה נקראת על שם המשתה, וכמו שרגיל הכתוב בכל מקום לומר ויעש משתה. ונראה בטעם הדבר משום דעל הרוב שם משתה סמוך לענין שמחה, וכמש"כ משתה ושמחה, ועיקר שמחה בא ע"י משתה, וכמש"כ "ויין ישמח לבב אנוש", והוא שאמר הכתוב (ישעיה כד, ט) "בשיר לא ישתו יין", (ישעיהו ה, יב) "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם".

דין זה אינו רק בקרבנות. חז"ל אומרים שגם בהכנת המשכן, וגם בתורה ובתפילין וכו' - מותר להשתמש רק בבעלי חיים טהורים:
 

5. תלמוד בבלי שבת כח, ב

ואלא הא דתני רב יוסף: לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא? לתפילין. תפילין? בהדיא כתיב בהו "למען תהיה תורת ה' בפיך" - מן המותר בפיך. אלא לעורן. והאמר אביי: שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני! - אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן. - הא נמי הלכה למשה מסיני הוא, דתניא: תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. - אלא לרצועות. והא אמר רבי יצחק: רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. - נהי דגמירי שחורות - טהורות מי גמירי?

ואולם, ביחס לכתיבה על תפילין או ספר תורה יש הבדל: כאן אין צורך שהבהמה תהיה מותרת לאכילה, אלא רק שתהיה ממין המותר לאכילה. כלומר שהדרישה היא שהתפילין ייכתבו על גבי עור של בהמה טהורה, אבל אין זה משנה אם הבהמה היא נבלה. ומה ההגיון בכך? הסביר ר' יהושע הגרסי את העניין באופן מעניין:
 

6. תלמוד בבלי שבת קח, א

תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן. ונכרכות בשערן, ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן, ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן. וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מדבר המותר בפיך. - אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! - אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך. - אלא מעתה יאכלו! - אמר ליה: התורה אמרה "לא תאכלו כל נבלה" ואת אמרת יאכלו? - אמר ליה: קאלוס (=משובח טעם זה. רש"י).

ראינו, אם כן, שלגבי קרבנות יש דרישה שמה שעולה למזבח יהיה ראוי בפועל לאכילה לאדם, ולגבי המצוות יש צורך שזה יהיה ממין הראוי לאכילה. ואולם, על הדברים האלה צריך לשאול: האם אכן כל בעלי החיים שהשתמשו בהם למשכן היו מינים הראויים לאכילה? כך נאמר בין חומרי הגלם במשכן:
 

7. שמות פרק כה, ד

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים

והסביר האבן עזרא שתולעת השני היא חומר שמופק מתולעת, ואולי זהו המשי היוצא מן התולעת, שודאי אינה כשרה לאכילה:
 

8. אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד) שמות פרק כה פסוק ד

ותולעת שני וכתוב ושני התולעת (ויקרא יד, ו), כמו מצור החלמיש (דבר' ח, טו), חלמיש צור (שם לב, יג). והגאון אמר בו קרימ"ז כי הוא אדום, רק איננו כצבע הארגמן. ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי.

רבינו בחיי אכן חולק על הראב"ע, והוא סובר שלא יכול להיות שתולעת השני הוא תולעת המשי, כי לא הוכשרו למלאכת שמים דברים שמקורם בבעלי חיים שאינם כשרים:
 

9. רבינו בחיי (ר' בחיי בן אשר, המאה ה-13, ספרד), שמות כה, ג

ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרף שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש, וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם.

ואכן, הרמב"ם הדגיש שמקור צבע השני אינו בתולעים עצמם אלא בפקעות שהתולעים נמצאים בתוכם:
 

10. רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ב

והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר

ואולם, דברים אלו של הרמב"ם עומדים לכאורה בסתירה מוחלטת לדברי הירושלמי שאמר שמקור הצבע האדום של השני הוא בדבר שיש בו רוח חיים, וגם אם לא משתמשים בתולעת, צריך להשתמש דוקא בבעל חיים:
 

11. תלמוד ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א

מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים
פני משה: ודריש שני תולעת דכתיב בבגדי כהונה, ופירושו שהצמר הוא צבוע בדם התולעת וקאמר דהוא הדין בכל דבר שבא מרוח חיים וצבעו אדום כמהתולעת.


הסביר בעל ה'תורה תמימה' שאולי מקור דבריו של הרמב"ם הוא בגלל שהוא פוסק כמו הבבלי שלא הותרו למלאכת שמים כי אם דברים הראויים למאכל אדם, ולכן הוא לא יכול לקבל את ההסבר שתולעת השני מקורה מן החי, והוא העדיף להסביר כפי שכתב ר' בחיי שמקור הצבע בתולעת השני הוא בפקעות ולא בתולעת עצמה:
 

12. תורה תמימה (הרב ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20 רוסיה הלבנה) שמות כה הערה ד

ר"ל הוא הדין בכל דבר הבא מדבר שיש בו רוח חיים וצבעו אדום כצבע תולעת, ורמב"ם פ"ג ה"ב מפרה אדומה כתב וז"ל: שני תולעת יש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם דומים לתולעת, עכ"ל. ולא מצאתי מקור לדבריו, ומירושלמי שלפנינו סתירה מפורשת לדבריו, שהרי מפורש שתולעת הוא תולעת ממש שיש בו רוח חיים, ויתכן שנטה מדברי הירושלמי ע"פ פסק הלכה בבבלי שבת כ"ח ב' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור בלבד משום דבעינן מן המותר בפיך, וא"כ איך אפשר שיהיו משתמשים בצרכי שמים בתולעת שהוא מין טמא... ומדברי רבינו בחיי משמע דהגרגרים האלה הם שהתולעת מונחת בתוכם ונקראו תולעת על שמו. - וע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו כתב ברבינו בחיי כאן דהא דלא מצינו משי במלאכת המשכן מפני שהוא יוצא מגוף השרץ ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, עכ"ל.

אבל אז מעלה בעל ה'תורה תמימה' תמיהה נוספת: כיצד יתכן שאנחנו מכינים דברים לבית הכנסת ממשי? הרי המשי מקורו ודאי בתולעת שאסורה באכילה, והיות ואנחנו מקפידים לא להשתמש לבניין בית הכנסת במחיר כלב ובאתנן, לכאורה גם בזה אסור להשתמש, מכיון שמקורו בבעל חיים טמא! אלא, מסביר בעל ה'תורה תמימה' כך:

ויש להעיר לפי המבואר באו"ח סי' קנ"ג שנזהרים מלעשות דברים לצרכי בית הכנסת מדברים האסורים לקודש, א"כ איך אנו משתמשים במשי לכמה צרכי בהכ"נ, כמו בפרוכת ומטפחות ומעילים לס"ת ועטרות וכדומה, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים להידור מצוה, והוא פלא.
ואמנם לולא דברי רבינו בחיי נ"ל מה שאין אנו מקפידים לעשות תשמישי קדושה ממשי ע"פ מה שכתבנו במקום אחר בטעם הדבר מה שיש דברי מצוה שמחויבים לעשותם ממין המותר בפיך, כמו תפלין ושופר, ויש כאלה שמותרים גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שהם ג"כ מדאורייתא, וכתבנו הסברא בזה, דדבר דבעינן דוקא ממין בע"ח צריך שיהיה זה המין בע"ח מן המותר בפיך, משום דאי לאו הכי מגונה הדבר, ולכן תפלין ושופר דבעינן ממין בעלי חיים צריך שיהיה זה המין מין טהור, משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח אז גם אם עושין אותן ממין בע"ח לא איכפת לן אם זה המין מין טמא, משום דעכ"פ לא גרע מדומם וצומח. ולפי"ז הנה הקלף לס"ת וגידי התפירה בס"ת שהם מבעלי חיים בעינן שיהיה מין טהור, ואסור לתפור היריעות במשי מפני שהם דבר טמא, משא"כ שאר התשמישין שבביהכ"נ, כגון הארון ופרוכת ומטפחות ומעילים ועטרות ושולחנות וכדומה שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושין אותן מבע"ח מותרין אפי' ממין טמא, ולכן משתמשים גם במשי אף כי הוא יוצא מן הטמא, ומה שלא שמשו בו במקדש אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש שנעשה הכל ע"פ הדבור והוראת שעה, ואין להאריך עוד:


ואולם, מלבד תולעת השני צריך לבדוק עוד דברים שמקורם מן החי, כגון המור. המור הוא אחד הסממנים של הקטורת, ושימש גם בשמן המשחה. הרמב"ם כותב שמקורו של המור הוא בדם של חיה:
 

13. רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א הלכות א - ג

מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש.
וככה עשהו משה רבינו במדבר, לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש, ומקנה הבושם חמשים ומאתים, וזהו שנאמר בתורה וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים ששוקלים אותו בב' פעמים חמשים ומאתים בכל פעם, ושוחק כל אחד ואחד לבדו, ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כחן במים ונתן על המים שמן זית הין והוא י"ב לוג, כל לוג ד' רביעיות, ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות.
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום.


הראב"ד אינו מסכים עם הרמב"ם כי הוא אומר שלא יתכן שיכניסו בבית המקדש דם של חיה, וכל שכן חיה טמאה:

השגת הראב"ד: המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.

אבל ה'כסף משנה' מסביר שאכן המור הוא מוסק, והסיבה שמותר להשתמש בזה בקודש היא בגלל שאמנם מקורו של המור בדם, אבל כיון שזה איבד את צורתו לגמרי ונעשה כעפר בעלמא, אין בכך כל איסור:

כסף משנה: המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע.

גם השולחן ערוך כתב שהמוסק אין מקורו מן הצומח:
 

14. שולחן ערוך אורח חיים סימן רטז

אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים

והמשנה ברורה אכן כתב שמקורו של הבושם הזה בדם של חיה, ובכל זאת אולי הוא מותר באכילה כיון שנשתנה צורתו:
 

15. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן רטז ס"ק ז

כמו המוס"ק - ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב. ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל

החת"ם סופר דן באריכות בענין זה וגם הוא שואל כיצד אנו משתמשים במשי לצורך בית הכנסת, אך תשובתו שונה מזו של ה'תורה תמימה'. ה'תורה תמימה' חילק בין דברים שחייבים להיות מן החי - ואז ההקפדה היא שהם יהיו מבעל חיים כשר, לבין דברים שיכולים להיות גם מן הדומם, ואז יכולים להיות גם מבעל חיים שאינו כשר.

אך החתם סופר מביא הסבר אחר: ראשית, הוא מחלק בין צרכי בית הכנסת לציצית. ודאי שכאשר מדובר בתשמישי מצוה אין מניעה מלהשתמש בבעלי חיים שאינם כשרים, שהרי אפשר להשתמש בכל בעל חיים גם בתור דופן לסוכה. לכן לגבי טלית אין שאלה, אבל לגבי בית הכנסת עדיין צריך להבין כיצד ניתן להשתמש במשי בבניין בית הכנסת.

על כך עונה החת"ס שמכיון שנשתנתה הצורה של המשי, והוא נטווה כחוטים, מותר להשתמש בו גם בבית הכנסת:
 

16. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק א (או"ח) סימן לט

כתב רי"ו הביאו ד"מ בא"ח סי' קנ"ג דאתנן זונה ומחיר כלב אסור לצורכי בהכ"נ דומיא דבית המקדש ופסקו בהגה' ש"ע שם... מדבריהם יש להבין דילפינן בהכ"נ מבהמ"ק בכל כי האי גוני, וא"כ נראה לכאורה דבעינן מן המותר בפיך לבהכ"נ ולתשמישיו כמו בבהמ"ק, וצלע"ג בשבת כ"ח ע"ב קאמר אלא הא דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד... איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל צרכי בהכ"נ שאנו עושין ממשי והוא מתולעת שטווה מרוקו חוטין כמו קורי עכביש. וז"ל ר' בחיי פ' תרומה, לא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכעין שאמרו בתחש וצבע התולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך הגרגרים שהתולעת בתוכו עכ"ל... אבל מ"מ מדברי ר' בחיי יש להבין דמשי הבא מתולעת הוא דבר היוצא מגוף הטמא ולא הוכשר למלאכת שמים וא"כ איך נקח אותו לצורך בהכ"נ ומעילי ס"ת וכדומה?
והא לא קשי' איך הותר המשי לעשות ממנו ציצית והיא גמ' ערוכה פ' התכלת [מנחות ל"ט ע"ב] השיראין והכלך והסריקים דפוטרין במינן אפילו למאן דאמר דמחייבי בציצית מן התורה ואמאי הא לא הותרה למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, זה אינו, דדוקא לתשמישי קדושה כגון תפילין ס"ת ומזוזה או לבנין משכן וכדומה הוא דמקפידין ולא לתשמישי מצוה,
...ונ"ל ליישב מנהגנו הנ"ל להשתמש במשי לצורך בהכ"נ, משום שנארג ונעשה ממנו בגד אשתני ופנים חדשות באו לכאן וזה אהני לכל דבר הבא מטמאה להשתמש בו בקדש וזה דלא כר' בחיי הנ"ל, ויעויין היטב מ"ש בחו"י סי' קס"א הנ"ל:


אבל ההסבר הזה של החת"ס ודאי לא יכול ליישב את דעת הראב"ד שאמר שגם המוסק יהיה אסור למלאכת שמים, מכיון שמקורו בחיה טמאה. והרי המוסק ודאי השתנה לא פחות מאשר המשי! מסביר החת"ס שלדעת הראב"ד אפשר להסביר שיש לחלק בין שינוי שיכול לחזור לקדמותו - כמו השינוי שנעשה במוסק, לבין שינוי שנעשה באופן בלתי הפיך - כמו השינוי שנעשה במשי:

וז"ל הראב"ד פ"א מכלי המקדש [ה"ג] המור הוא הדם הצרור, א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה, אבל המור הוא האמור בשיר השירים אריתי מורי וגו' והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל. הנה דעת הראב"ד ז"ל דהמור אף ע"פ שדם נעכר ונעשה בשם מ"מ באיסורא קיימא... מבואר דלית לי' להראב"ד דהשינוי מועיל להמוסק, ומ"מ אינו ענין להנ"ל דהתם איסורא במלתא קאי ובתר מעיקרא והיוצא מהטמא טמא לעולם משא"כ משי שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד וכה"ג אפשר דמועיל, ועוד הא התם נמי פליגי עלי' גדולי עולם ויש לסמוך עליו בדרבנן מיהת:

אבל ממשיך החת"ס ושואל: הרי גם המור בשמן המשחה אינו נשאר כפי שהוא אלא מתערבב עם שאר הסממנים, ומדוע מסרב הראב"ד לקבל את דעתו של הרמב"ם שמקורו הוא בחיה? מסביר החת"ס שצריך לדייק בלשונו של הראב"ד שמה שהפריע לו לא היה המור בשמן המשחה אלא דוקא המור בסממני הקטורת, שם אין זה מספיק שיהיה רק ממין טהור אלא גם שיהיה מותר בפועל באכילה, שהרי הקטורת עולה למזבח, ולכן לגבי המור הזה לא רק שצריך שהוא יהיה "מן המותר בפיך", אלא הוא צריך להיות גם "ממשקה ישראל":

אבל הא קשיא הא התם קאי אשמן המשחה ואין המור נשאר במתכונתו ובתוארו כי מתערב ומתבשל עם כמה סממנים ואין קולטין ממנו אלא שמנו הנקלט מעל פני המים שע"ג הבשמים ההמה כמבואר [בכריתות ה' ע"א] ואין לך שינוי גדול מזה...
לזה יש לי להשיב ולומר אדרבא משם מוכח דשינוי מהני, דלכאורה דקדוק לשון הראב"ד ז"ל צ"ע במ"ש שיכנס במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה, מאי אולמיה דדם הלא הכל תלוי במין המותר בפיך ומשום הכי מותר בנבלות וטרפות של טהורים אע"ג דנבלות וטרפות אסורים לנו כיון שהוא מין המותר יעויין בשבת ק"ח ע"א. ונוהגים סופרים היתר לתפור בגיד הנשה אע"פ שהוא מהאסור בפינו, ונהירנא כי מ"ו הגאון זצ"ל מיחה בידם, מ"מ מבואר דעיקר תלוי במין הבהמה אי הוא מותר או אסור בפינו וא"כ הכל תלוי במה שהיא חיה טמאה ומנ"ל לאסור דם אם הוא מחיה טהורה, וראיה ברורה מעורות אילים מאדמים שהיו צבועים בדם לדעת המפרשים...
אע"כ נ"ל דנהי דהרמב"ם עסיק בענין עשיית שמן המשחה בהאי פרקא ואהא לא הוה קשה מידי דאי נמי דהמור הוא דם חיה מ"מ כיון שנשתנה שרי' כדלעיל, מ"מ השיג עליו הראב"ד ז"ל כיון דהמור ההוא בעצמו נצרך נמי לסממני קטורת ושם נאסר בלא"ה נמי משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ואפילו ממין טהור כל שהוא אסור באכילה לישראל אסור להקריב וזה מבואר ומכ"ש כשהוא ממין טמא.
אמנם תינח לצרכי בהכ"נ די"ל או דסמכינן אהנך דעות דלא בעי' ממותר בפיך או משום דעל הרוב נעשה ממנו בגד ונשתנה, אך מה נאמר במ"ש ד"מ ובהגה' ש"ע י"ד סי' רע"ח [ס"ב] וסי' ר"פ [ס"א בהג"ה א'] שנוהגין לתפור ס"ת בחוטי משי, והלא ס"ת דבר שבקדושה הוא דלכ"ע בעי' מן המותר בפיך, וטוויית החוטין לא הוה שינוי לענין זה שהרי אסור לתפור בגידין מבהמה טמאה אעפ"י שנעשה מהם חוטין ונטוו... ונ"ל דמיירי בחוטין צבועין בצביעה דלא הדרא לברייתה ומקרי שפיר שינוי.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר