הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ברייתא שגורה בפי כל
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה]
מנחות ו ע"ב
"אלא טעמא דאשמעינן רב, הא לאו הכי, הוה אמינא: בשאר פסולין פסל בן בתירא, והתניא, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין כולן! ותניא: וקמץ משם - ממקום שרגלי הזר עומדות; בן בתירא אומר: מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: וקמץ משם, ממקום שקמץ כבר; וכיון דקרא סתמא כתיב בה, מה לי שמאל ומה לי שאר הפסולין!
אלא הא קמשמע לן רב: קמץ ואפילו קידש; ולאפוקי מהני תנאי, דתניא, רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ורבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים - שקמץ ולא קידש, אבל קידש - פסל. ואיכא דאמרי: קמץ אין, קידש לא, כמאן? כהני תנאי, ולאפוקי מתנא קמא."
1.
רב הסביר שבן בתירא במשנה אמר את דינו לגבי כל הפסולים.
2.
ושואלת הגמרא מדוע רב היה צריך לומר זאת הרי יש ברייתא שמפרשת כך בפירוש את דברי בן בתירא.
3.
והגמרא מסבירה שרב בא להדגיש בדברי בן בתירא חידוש אחר, שזר כשר בקמיצה אפילו אחרי שקידש את הקומץ בכלי שרת, ובניגוד לתנאים בברייתא,
4.
ולשון אחר הוא, שרב חידש בדברי בן בתירא שדווקא אם קמץ ולא קידש אז הכשיר בן בתירא אבל אחרי קידוש – לא.
4.1
וזה מתאים לדברי התנאים בברייתא הקודמת, ובניגוד לתנא קמא שחולק עליהם.
5.
על השאלה הראשונה בגמרא: מה רב בא לחדש בדברי בן בתירא הרי יש ברייתא מפורשת שאומרת כך, מעיר תוס' ששאלה מעין זו לא מוזכרת בכל הש"ס.
תוספות מסכת מנחות דף ו עמוד ב:
אלא טעמא דאשמועינן - בשום מקום לא פריך בענין זה דקשיא ליה הכא אמאי איצטריך ליה לרב לאשמועינן הא דתניא בברייתא ושמא שגורה היתה בפי כל.
"שגורה היתה בפי כל" / "שגורה בפי כל" - 2 מופעים בתוס' על הש"ס.
עונה תוס' שכנראה מדובר בברייתא מאד ידועה ["שגורה בפי כל"] בתקופת האמוראים [וב"שיטה מקובצת" מוסיף: "מאחר דדרשה דקרא היא"], ולכן מקשה הגמרא שהסברו של רב מיותר.
6.
תרוצו של תוס' לכאורה לא מובן, שהרי ברור שברייתות רבות היו ידועות, ומדוע פעמים רבות בש"ס כאשר אמורא מסביר משנה, הגמרא לא שואלת מדוע האמורא מסביר מעצמו באותו אופן שמוזכר בברייתא [ולא הגיוני לומר, ששם תמיד מדובר בברייתות לא ידועות].
7.
ועוד, במקומות רבים כשהגמרא אומרת "תניא נמי הכי" לדברי אמורא ניתן היה לשאול כך: אם כתוב הדין בברייתא מדוע האמורא אמר גם הוא את אותו הדין. וקשה לומר, שתמיד מדובר שם בברייתות לא ידועות [או "לא שגורות" – כדברי תוס'].
8.
ובסוגייתנו הדבר קשה יותר, שהרי בתרוץ הגמרא [ב"איכא דאמרי"] היא מסבירה , שדינו של רב היא כדעת התנאים בברייתא. מדוע כאן היא לא שואלת: "אלא טעמא שאשמעינן רב...", כמו בתחילת הקטע?
8.1
כאן ניתן ליישב על ידי הגמרא עצמה, שרב סובר כשני התנאים בברייתא ולא כתנא קמא. אולי אפשר לחדד ולומר, שרב פוסק כאותם תנאים ובניגוד לדעת תנא קמא.
9.
אולי אפשר לומר, שבסוגייתנו מדובר באמורא רב שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא והכיר גם את רבי אלעזר בן רבי שמעון, וכאילו היה תלמידו. ולכן הגמרא שואלת: מה רב בא לחדש בדברי בן בתירא כאשר רבו כבר אמר זאת [כמובן שאין זה כדברי התוס']. [וראה גם ב"יוסף דעת"]
10
ספר הכריתות לשון למודים שער ג:
ז. לא פרכינן מאי קמ"ל תנינא רק ממשנה מפני שהיא שגורה בפי הכל אבל לא מברייתא לפי שאינה שגורה בפי כל:
ח. פעמים פריך מברייתא היכא דקים ליה לתלמודא שאותה ברייתא שגורה בפי התלמידים, כי הא דפ"ק דמנחות (דף ו') טעמא דאשמעינן וכו' עד והתניא ר' יוסי בן יהודה וכו':
מדבריו משמע שבאמת רוב הברייתות לא היו שגורות. והוא מדגיש שלפעמים היה ידוע לגמרא שברייתא מסויימת כן היתה שגורה בפי כל, ומציין לסוגייתנו.
10.1
וזה קצת קשה, שהרי דברי תוס' בסוגייתנו הם מופע יחידאי.
11.
של"ה - כללי התלמוד (יב) כלל ברייתות:
רמב. כלל הענין הוא דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא משבשתא היא (חולין דף קמא ב). רק הבחינה לבחון אם מתניא בבי רבי חייא ורבי אושעיא הוא, אם הברייתא היא שגורה בפי הכל, בפי כל בני הישיבה, ומוסרים אותם להתלמידים והתלמידים לתלמידים, זו הברייתא היא בחונה שהיא מיתניא בי רבי חייא או בי רבי אושעיא.
כשאינה מפורסמת לכל צריכה חיזוק להביא דברי אמורא, שהיה מומחה בדורו ששנאה. נמצא היתה קבלה בידו שהיא מיתניא בי רבי חייא או רבי אושעיא.
וכשאין לא זה ולא זה, משבשתא היא, ואז אומר בלשון נקיה דלמא משבשתא היא, מאחר שאין לנו בה קבלה מפורסמת ולא על פי יחיד מומחה.
ממנו משמע דווקא שרוב הברייתות הן ברייתות "מפורסמות" [ברייתא שהיא "ברייתא בחונה"] בכך, שהן נשנו בבתי המדרש של רבי חייא ורבי אושעיא.
