עץ יוסף

מאת: יוסף יצחק קעלער,
עורך 'מסכת מנחות עם רש"י ותוספות מוגה ונוספו בו סימני פיסוק וציונים והגהות ומוסף תוספות ע"י רבינו בצלאל אשכנזי'

א] בתוספות ד"ה כל המנחות (בדף ב ע"א) כתבו דבפרק קמא דזבחים ילפינן מקראי דמחשבה פוסלת בשלמים בד' עבודות, ושאר זבחים נמי ילפינן משלמים בהקישא דזאת התורה ומקרא דמוצא שפתיך.
ולהעיר דבתורת כהנים ילפינן מהפסוק והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחח לה' (ויקרא א, ט) שנאמר בעולת הבקר דנדבה 'עלה – לשם עולה', והכי דרשינן נמי בקרא והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עלה הוא אשה ריח ניחח לה' (שם א, יג) שנאמר בעולת הצאן דנדבה (ולקמן אות ג הובא דרשת התורת כהנים לגבי עולת העוף דבעו לשמן, ועיין שם גם דרשת התורת כהנים לגבי חטאת העוף).
אך בקראי הנ"ל שנאמרו בעולה (הן בעולת בהמה והן בעולת העוף) ילפינן רק דבעו לשמן אבל לא ילפינן שאם הביאן שלא לשמן שלא עלו לבעלים לשם חובה, ועל זה בעינן הקישא דזאת התורה למילף משלמים שלא עלו לבעלים לשם חובה, וקרא דמוצא שפתיך בעינן למילף דכשרה ואסור לשנויי בה.
אבל הא דבחטאת בעי לשמה ואם שחט או קיבל דמה (או הוליך) או זרק דמה שלא לשמה פסולה, הנה על הפסוק הנאמר בחטאת נשיא: חטאת הוא (ויקרא ד, כד) תניא בתורת כהנים: 'חטאת שיהו כל מעשיו לשום חטאת. הוא, פרט לששחטו שלא לשמו'. ועל הפסוקים 'ושחט אותה לחטאת.. ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו' הנאמר בחטאת כבשה דיחיד (ויקרא ד, לג-ד) תניא בתורת כהנים: 'ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת. ולקח הכהן מדם החטאת שיהא קיבול דמה לשם חטאת. וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו שחט שלא לשמה קיבל שלא לשמה הוליך שלא לשמה זרק שלא לשמה פסל' .
וכן בתוספתא זבחים פרק א הלכה א תניא 'אמר לו רבי יהושע: בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת'.
והנה בתורת כהנים הנ"ל גרסינן: 'וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת'. והכי נמי גרסינן לה במסכת זבחים דף ח ע"א, דבהמשך להא דגרסינן התם דף ז סע"ב: 'חטאת מנלן? דכתיב: ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת, אשכחן שחיטה, קבלה מנלן? דכתיב: ולקח הכהן מדם החטאת שתהא קבלה לשם חטאת', אמרינן בדף ח רע"א: 'ואשכחן שחיטה וקבלה, זריקה מנלן? דאמר קרא: וכפר עליו הכהן מחטאתו, שתהא כפרה לשם חטאת'. ובנוסח של מסכת זבחים הנכתב בתימן (בעיר צנעא) גרסינן בזבחים התם 'דאמר קרא: וכפר עליו הכהן על חטאתו' ואתי שפיר דהיינו קרא הנאמר בחטאת כשבה דיחיד (ויקרא ד, לה) 'וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו'. אבל לגירסא דילן דגרסינן בגמרא ובתורת כהנים: וכפר עליו הכהן מחטאתו היה אפשר לומר שהכוונה להפסוק הנאמר בחטאת נשיא (ויקרא ד, כו) 'וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו'.
ובתוספות שם דף ח ע"א ד"ה זריקה מנלן מוכפר עליו הכהן מחטאתו כתבו: 'הרבה יש תימה: דהני קראי דשחיטה וקבלה ושחט אותה לחטאת ולקח הכהן כתיבי בסתם חטאת כגון חטאת חלב בפרשת ויקרא גבי כשבה, והאי קרא דוכפר עליו הכהן מחטאתו כתיב בחטאת דשמיעת כקול וביטוי שפתים (ויקרא ה, ו); אבל בחטאת חלב לא כתיב מחטאתו אלא על חטאתו כתיב! ובתורת כהנים באותה פרשה עצמה דחטאת חלב דריש מקרא דמחטאתו אע"ג דלא כתיב בההיא פרשתא, וזהו תימה דשביק קרא דעל חטאתו דכתיב בההיא פרשתא. ושמא משום דעל חטאתו לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב', וסיימו שם: 'ויש מפרשים דמחטאתו דקאמר היינו בשעיר נשיא דכתיב ביה נמי מחטאתו וקאי גם אחטאת חלב, וקשה דכתיב לאחר הקטרת אימורים. נראה לי ברוך'. כלומר: דהא תניא בתוספתא זבחים (פרק ראשון, א בסופו) 'אמר לו רבי יהושע: בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת, בפסח הוא אומר: זבח פסח הוא לה' שתהא זביחה לשם פסח, אבל אשם אינו אומר אשם הוא אלא בשעת הקטר חלבים, הוא עצמו אע"פ שלא הקטיר חלבו כשר' (ומייתינן לה במסכת זבחים דף ז ע"ב ובכמה דוכתי); ואיך אפשר לומר דבתורת כהנים ילפינן שתהא כפרה לשם חטאת מפסוק שנאמר לאחר הקטרת אימורים.
ואם נאמר דהא דילפינן בתורת כהנים מ'וכפר עליו הכהן מחטאתו' הכוונה לפסוק הנאמר בחטאת הנשיא (ולגירסת כתב יד תימן במסכת זבחים 'וכפר עליו הכהן על חטאתו' בעל כרחך הכוונה לחטאת יחיד דכשבה), נצטרך לחלק בין אשם שנאמר בו 'והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה', אשם הוא' ולא נזכר כפרה דהיינו זריקה בפסוק זה, לחטאת שנאמר 'וכפר עליו הכהן על חטאתו' (בחטאת כשבה דיחיד) או 'וכפר עליו הכהן מחטאתו' (בחטאת נשיא, כגירסת רוב הנוסחאות בזבחים ובתורת כהנים) שאע"פ שנאמר לאחר הקטרת אימורין מ"מ מכיון דכתיב 'וכפר' איירי אודות זריקה שהזריקה מכפרת.
והא דאצטריך ג' לימודים בחטאת: א) חטאת שיהו כל מעשיו לשום חטאת. ב) הוא, פרט לששחטו שלא לשמו. ג) ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת. ולקח הכהן מדם החטאת שיהא קיבול דמה לשם חטאת. וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו שחט שלא לשמה קיבל שלא לשמה הוליך שלא לשמה זרק שלא לשמה פסל.
יש לומר [דהנה על הפסוק הנאמר באשם מצורע 'כחטאת האשם הוא' תניא 'פרט לששחטו שלא לשמו' ובפירוש החפץ חיים לתורת כהנים פירש דהיינו שלא עלה לבעלים לשם חובה (ראה לקמן אות יב). ולפי זה היה אפשר לומר דמתיבת 'חטאת' בחטאת נשיא ילפינן 'שיהו כל מעשיו לשום חטאת' דהיינו למצוה, ומתיבת 'הוא' שבפסוק הנ"ל 'פרט לששחטו שלא לשמו' שלא עלו לבעלים לשם חובה. וא"כ מ'ושחט אותה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת' וכו' ילפינן לעכב שבחטאת פסולה. וראה לקמן אות י.
אבל במסכת זבחים דף ה ע"א אמרינן: 'רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשי: אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין!', ואמר אביי דקושיית ריש לקיש הוא דאשם ארצויי נמי לירצי; ואם נאמר שהכוונה בהדרשה 'פרט לששחטו שלא לשמו' שדרשו מהפסוק 'כחטאת האשם הוא' שנאמר באשם מצורע הוא שלא עלו לבעלים לשם חובה – א"כ מאי קושיא דריש לקיש? הא ילפינן לה מהפסוק 'כחטאת האשם הוא'.!
ובפרט שבתורת כהנים על הפסוק הנאמר בשלמים 'והקריב מזבח השלמים' (ויקרא ג, ג) דרשינן: 'והקריב מזבח, אע"פ ששחטו שלא לשמו', כלומר שאע"פ ששחטו שלא לשמו כשירה ואסור לשנויי בה (אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה); ומינה שהדרשה 'פרט לששחטו שלא לשמו' בחטאת ואשם מצורע, היינו שאם שחט חטאת או אשם מצורע שלא לשמו הקרבן פסול (וראה לקמן אות יב).
אלא מחוורתא] לפי התורת כהנים דמהפסוק הראשון 'חטאת הוא' האמור בחטאת נשיא (ויקרא א, כד) ילפינן דבעינן שיהיו כל עשיותיו לשמו, ומתיבת הוא 'פרט לששחטו שלא לשמו' ילפינן שאם שחטו שלא לשמו הוא פסול, והנך תלתא קראי דכתיבי בחטאת יחיד שנתפרש בהם שתהא שחיטה לשם חטאת וקבלה לשם חטאת וזריקה לשם חטאת באו ללמד על הפסוק הראשון שאע"פ שנאמר בשחיטה הוא הדין גם לקבלה וזריקה [וראה לקמן אות ט והערות לדף ד ע"א אות י דבגמרא זבחים דף ח מייתינן לה בחטאת למצוה מקרא אחרינא].
ועל הפסוק הנאמר בחטאת ציבור: חטאת הקהל הוא (ויקרא ד, כא) תניא בתורת כהנים 'חטאת, שיהו כל מעשיה לשם חטאת. הוא, פרט לששרפו שלא לשמו' [ובכמה כתבי יד של תורת כהנים נכתב: 'פרט לששחטו שלא לשמו' וכן הוא גירסת הילקוט שמעוני וכן הגיה הגר"א, והוא פלא שהרי כפסוק זה לא נזכר שחיטה רק שריפת החטאת (וזה לשון הפסוק 'והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון, חטאת הקהל הוא')]. ובפירוש רבינו שמואל על תורת כהנים כתב דאם שרפו שלא לשמו לא קיים מצות שריפה (והכהן השורף אינו מטמא בגדים, ראה רמב"ם הלכות פרה אדומה פ"ה ה"ד), אבל פסול לא שייך ביה; דשריפה לא שייכא ביה כפרה כי אם בזריקת הדם, ומאחר שהוכשר לא יחזור ויפסל.

ב] בתוספות שם כתבו: ונראה דלמנחות נמי ילפינן למצוה משלמים מההיא היקשא גופה כמו בזבחים דמדרשא דרבי שמעון דדריש בגמרא בסמוך קדשי קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת מנחת נדבה הרי היא כאשם לא מצינן למילף דלא עיקר דרשא היא כדאמרינן בפרק קמא דזבחים (דף יא.) דעיקר קרא לכדרבי יהודה בריה דרבי חייא [הוא דאתא] בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת כו'.
אבל בתוספות פרק קמא דזבחים (שם) ד"ה עיקר קרא לכדרבי יהודה בריה דרבי חייא הוא כתבו: 'תימה דבריש מנחות (דף ב:) משמע דאידך דרשא עיקר, דפריך אביי מכדי מחשבה דפסיל רחמנא היקישא הוא'.
והיינו הדרשה דתניא בתורת כהנים על הפסוק בפרשת צו (ו, י) 'לא תאפה חמץ.. קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם': 'כחטאת – מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית, אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה? תלמוד לומר: כאשם – מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה. רבי שמעון אומר: יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם, מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך אם נקמצה שלא לשמה כשרה'.
ואע"ג דבתוספות לקמן (דף ב ע"ב ד"ה מכדי מחשבה דפסל רחמנא היקשא הוא) כתבו: 'אע"ג דהקישא דכחטאת וכאשם לאו עיקר מ"מ אתיא בהקישא דזאת התורה..', מ"מ פשטיה דהתוספות בזבחים משמע דבמנחות מוכח דאתיא בהקישא ד'כחטאת כאשם' שאם היה כוונת אביי להקישא דזאת התורה היה לו לפרט (משא"כ הברייתא ד'כחטאת כאשם' הובא במסכת מנחות שם לפני זה).
[ובגליון הש"ס לר' עקיבא איגר הקשה על התוספות: 'ק"ל הא למה דקיימא לן דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למדרש כלל הך דרשא דרבי יהודה בריה דרבי חייא אם בא לעובדה בכלי בשמאל דהא גם באשם פסול בשמאל. ובזבחים מסקינן ה"נ לרבי שמעון. אבל לדידן ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת ומנחת נדבה כאשם'.
ובריש פרק שני דזבחים (דף טו ע"ב) תנן: 'קבל בשמאל פסל, רבי שמעון מכשיר'. ובגמרא זבחים (כד, ב) ומנחות (י, ב) אמרינן דמדתנן זרק בשמאל פסל ולא פליג בה רבי שמעון משמע דמודה בה רבי שמעון דפסול (וכבר תמהו בתוספות במנחות שם שאין זה משנה בשום מקום, וכן אמר רבינו תם בתוספות זבחים שם ד"ה והרי זריקה, ומשום הכי השיב ר"ת להרב ר' יעקב מאורלינש דלא גרסינן 'והרי זריקה.. ותנן זרק בשמאל פסול' דאינה משנה בשום מקום אלא גרסינן 'והרי מליקה.. ותנן מלק בשמאל פסול' עיין שם דמשנה היא בפרק חטאת העוף (דף סח.) דתנן: 'כל הפסולין שמלקו מליקתן פסולה.. מלק בשמאל..'). ובגמרא שם אמר אביי דפליג בברייתא דתניא קיבל בשמאל פסול ורבי שמעון מכשיר זרק בשמאל פסול ורבי שמעון מכשיר, ועיין ברש"י שם דקאי אשאר כל הזבחים דלא כתב בהו אצבע אלא וזרקו הכהנים אבל בזריקת חטאת מודה רבי שמעון כדאמר לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין].
ובירושלמי יומא פ"ב ה"א גרסינן: 'תרם בשמאל – תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהודה בירבי, דאמר רבי יוחנן: קומץ שקדש בכלי והקטירו בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל; יהודה בירבי אומר: או כחטאת ביד או כאשם בכלי ובלבד בימין'. ולפי פירוש רש"י במשנה דמסכת מנחות כו, א: 'שלא בכלי שרת – פסול, ורבי שמעון מכשיר' – 'שלא קדש קומץ בכלי שרת' יוצא ברור מהירושלמי דרבי יהודה ברבי אתי כרבנן דפליגי ארבי שמעון ואמרי דבעינן קומץ שקדש בכלי, וקאמר רבי יהודה ברבי שאם אחר שקדש הקומץ בכלי הקטירו (כלומר העלהו על גבי המזבח להקטרה) ביד כשר וכן אם הקטירו בכלי כשר. והוא לפי הסלקא דעתך בגמרא דרבי שמעון מכשיר גם בקומץ שלא קדש בכלי; אבל רב נחמן בר יצחק אמר במסכת מנחות שם: 'הכל מודים בקומץ שטעון קידוש' ופירש רש"י: 'וכי מכשר רבי שמעון – בהקטר, שאם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו – כשר' (וכן משמע בתוספתא מנחות פרק ה, ז: 'קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכשר.. קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכשר.. דברי רבי אלעזר ורבי שמעון; וחכמים אומרים: קמץ הכשר ונתן לפסול – פסלתו מתנתו, קמץ בכלי הקדש ונתן לכלי חול – פסלתו מתנתו'), ולפי זה אתי רבי יהודה ברבי כרבי שמעון. אבל בירושלמי שם משמע דרבי שמעון סובר דלא בעי קומץ קידוש כלי, דגרסינן בירושלמי שם: 'התיבון והא תני: קיבל (הדם) בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו (וכשר. והוא משנה בריש פרק שלישי דזבחים), אם בשמאל הוא מחזיר למזבח לא כל שכן לבזך' כלומר: אם בשמאל הוא מחזיר הדם לימינו לזרקו על המזבח, כל שכן להקטיר את הקומץ על המזבח שאם נתנו לשמאלו הוא צריך להחזיר לימינו ואמאי אמר רבי יוחנן: קומץ שקדש בכלי והקטירו בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל (והכי תניא בתוספתא זבחים פרק א, ח: 'הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שקדשו בכלי שנתן על גבי האישים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים'), ומשנינן בירושלמי שם: 'אמר רבי לא: אם שנייא אדם (ברייתא דבשמאל כשר) רבי אלעזר בר רבי שמעון שנייה, דתני רבי אלעזר בירבי שמעון אומר (מנחה) אינה צריכה קידוש בזך, אתיא דרבי לעזר בירבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו, דתנינן תמן: שלא בכלי שרת פסול ורבי שמעון מכשיר. מאי כדון? רבנן דאית לון כלי שרת צריכה לון לימין, רבי שמעון דלית ליה כלי שרת לא צריכה ליה לימין'. ומשמע דרבי יוחנן דאמר קומץ שקדש בכלי והקטירו בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל, שנאה בשיטת רבי ינאי רבו [כדאמרינן בתלמוד ירושלמי בבבא מציעא פרק המפקיד הלכה ב] (והיינו דאמרינן בגמרא דילן במנחות שם: 'רבי ינאי אמר: כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו ואפילו במקידה של חרש'); ומשמע בירושלמי שם שנשנית הכי לשיטת רבי אלעזר בירבי שמעון דאמר אליבא דרבי שמעון שקומץ אינו צריך קידוש בזך.

ג] בתוספות שם הקשו: 'ועופות דבעו לשמן.. מנלן!'.
והעיר במצפה איתן שבתורת כהנים על הפסוק הנאמר בעולת העוף (ויקרא א, יז) 'עלה הוא אשה ריח ניחח..', תניא: 'עולה – לשם עולה, אשה – לשם אישים, ריח – לשם ריח ניחוח – לשם נחת רוח, לה' – לשם מי שעשה את העולם'. ויש להוסיף שעל הפסוק הנאמר בחטאת העוף (ויקרא ה, ט): 'חטאת הוא', תניא בתורת כהנים: 'חטאת, שיהו כל מעשים לשם חטאת. הוא, פרט לשמלקו שלא לשמו'.

ד] בתוספות שם כתבו: דאי מהיקשא דזאת התורה אי אפשר לומר כן לפירוש הקונטרס דפרק קמא דחולין (דף כא:) גבי עולת העוף דכתיב ואת השני יעשה עולה כמשפט דדריש התם (דף כא.) כמשפט חטאת בהמה דאינו בא אלא מן החולין וביום ובידו הימנית שהקשה שם הקונטרס (דף כא:) דמהיקשא דזאת התורה נפקא דדריש מיניה בסוף התודה (לקמן דף פג.) מה חטאת אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ופירש בקונטרס מתוך כך דעוף לא כתב בההוא קרא ולא אמרינן אלא בקרבן בהמה.
ולשון רש"י במסכת חולין דף כא ע"ב ד"ה ובידו הימנית: 'ואי קשיא למה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה אחטאת העוף דסליק מיניה ולילף להא מילתא מה חטאת העוף מן החולין כו'.. לאו פירכא היא דהא חטאת העוף לא כתיבא ביה חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב כדלקמן'. ושם בד"ה רבי ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף כתב רש"י: 'והך סברא דמן החולין וביום ובידו הימנית נפקא ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה בהיקשא דוזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' דאיתקש כולהו להדדי וילפי כולהו מחטאת והכי גמרי ליה בשילהי התודה (מנחות דף פב:) ומשתמע ליה בין עולת בהמה בין עולת העוף, ותנא קמא לא משמע ליה מההיא היקשא אלא קרבנות בהמה דומיא דשלמים ואשם'.

ה] ברש"י דף ב רע"ב בד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה כתב: 'והכתיב אם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים'. אבל בזבחים דף ב ע"ב פירש רש"י בד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה – 'וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה, הא אמרינן בפרק שני: אסור לחשב בקדשים, ויליף מקרא דלא יחשב .. (מפי השמועה במנחות. עד כאן)', ועל דרך זה פירשו בתוספות חיצוניות כאן (נעתק ע"י רבינו בגליון הגמרא דף ב ע"ב): פי' הכתיב לא יחשב, קרי ביה לא יחשב (ומקורו מגמרא זבחים כט, ב: 'רב מרי מתני: אמר רבי ינאי: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, תלמוד לומר: לא יחשב (ויקרא ז, יח)' ופירש רש"י בד"ה לא יחשב: 'קרי ביה לא יחשב').
וי"ל דהא דלא פירש רש"י בזבחים: 'והכתיב אם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים', משום שהגמרא שואלת את זה בזבחים דף ד ע"א 'מנלן דבעינן זביחה לשמה' ומשנינן: 'דאמר קרא: ואם זבח שלמים קרבנו – שתהא זביחה לשם שלמים'; משא"כ במנחות דלא מקשינן הכי, הזכיר רש"י את הגמרא הזאת להביא מקור דבעינן זביחה לשמה.
[ורבינו בצלאל אשכנזי הגיה על הרש"י בדף ב ע"ב סוף ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה (על פי כתב יד) 'ותו דהא אמרינן בתורת כהנים: עולה לשם עולה אשם לשם אשם ריח לשם ריח. כיצד נשחט שלא לשמו אסור לשנות בו'. ונוסף על זה שצריך להגיה (במקום 'אשם לשם אשם') 'אשה לשם אשים', הנה לעת עתה לא מצאתי בתורת כהנים (הן בעולת בקר והן בעולת צאן והן בעולת העוף) התיבות 'כיצד? נשחט שלא לשמו אסור לשנות בו'].

ו] בתוספתא מנחות (פרק ראשון הלכה א) תניא: 'רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים, מחבת לשום מרחשת – מעשיה מודיעים עליה לשום מחבת, מרחשת לשום בלולה – מעשיה מודיעים עליה לשום מרחשת, אבל זבחים אין כאן אלא מעשה אחד לכולן ושחיטה אחת לכולן' (ובהנדפס בתוספתא 'מרחשת לשום בלולה' לכאורה צריך להגיה: 'מרחשת לשום מחבת' על פי הסיום 'מעשיה מודיעים עליה לשום מרחשת'). ובתורת כהנים על הפסוק בפרשת צו (ו, י) 'לא תאפה חמץ.. קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם' תניא: 'כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית, אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה תלמוד לומר: כאשם מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה. רבי שמעון אומר: יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם, מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך אם נקמצה שלא לשמה כשרה' [ובתוספתא לא מסיים בהא דאמר רבי שמעון: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים 'חריבה לשום בלולה - מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה', ובתורת כהנים לא מסיים אהא דאמר רבי שמעון: מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך אם נקמצה שלא לשמה כשרה 'וכאשם, מה אשם כשר ואינו מרצה אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה'].
ואפשר לומר דלא פליגי הני ברייתות אהדדי: דהתוספתא איירי במנחות נדבה שנקמצו שלא לשמן שלדעת רבי שמעון כשרות ועלו לבעלים לשם חובה (שרבי עקיבא לא שנה המשנה 'כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה' אלא בזבחים, ויליף מינה רבי יהודה למנחות שבמנחות נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואהא קאמר רבי שמעון בתוספתא שבמנחות עלו לבעלים לשם חובה), ובתורת כהנים אמר רבי שמעון דמנחת חוטא ומנחת קנאות הרי הם כחטאת שאם נקמצו שלא לשמן פסולות; וסתים רבי במשנה כתנא דפליג ארבי שמעון לגבי מנחת נדבה שגם במנחת נדבה אם נקמצו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה, וכרבי שמעון לגבי מנחת חוטא ומנחת קנאות שהן פסולות אם נקמצו שלא לשמן. והא דלרבי שמעון מנחת חוטא ומנחת קנאות שנקמצו שלא לשמן פסולות אע"ג דמעשיה מודיעים עליה שהיא לשם חריבה (והרי אמר בתוספתא דבמנחת נדבה מועיל מעשיה מודיעים עליה שיעלו לבעלים לשם חובה), היינו משום דעד כאן לא מועיל מעשיה מודיעים עליה אלא במנחת נדבה שהיא כשרה בנקמצו שלא לשמן וזה שמעשיה מודיעים עליה מועיל שיעלו לשם חובה אבל מנחת חוטא ומנחת נדבה שאם נקמצו שלא לשמן פסולות מגזירת הכתוב דכחטאת לא מועיל מעשיה מודיעים עליה שיהיה כשר.
והיינו טעמא דלקמן דף ג סע"ב ואילך בעי רב אושעיא [ואמרי לה: בעי מיניה רב הושעיא] מרבי אסי 'מנחה לשום זבח מה לי אמר רבי שמעון? טעמא דרבי שמעון משום מחשבה דמינכרא לא פסלה - והא מחשבה דמינכרא הוא, או דילמא טעמא דרבי שמעון משום דכתיב וזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב', מכיון דלגירסא דידיה אין הכרח לומר דסבר רבי שמעון דבמנחה לשם זבח לא עלו לבעלים לשם חובה.
[ולפי זה לא קשיא מעיקרא הא דאקשינן בגמרא דילן דף ג ע"א: 'חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה!' (ומשנינן: 'הכי נמי, לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר – לזבחים ולא לעופות'); 'חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה!.. פסח ששחטו לשם אשם לירצי!' – לא קשיא מעיקרא: דחטאת ששחטה שלא לשמה פסולה אפילו היכא דמעשיה מוכיחין עליה (וכן פסח ששחטו שלא לשמו). וכנ"ל אות ג שעל הפסוק הנאמר בחטאת העוף (ויקרא ה, ט): 'חטאת הוא', תניא בתורת כהנים: 'חטאת, שיהו כל מעשים לשם חטאת. הוא, פרט לשמלקו שלא לשמו' כלומר שחטאת העוף שמלקה שלא לשמה פסולה והוא הדין לחטאת העוף שהזה דמה שלא לשמה.
והכי נמי הא דאקשינן בגמרא דילן דף ג סע"א: 'עגל ופר ששחטן לשום פסח ואשם לירצו!' לפי פירוש רש"י 'עגל ופר חטאת' (ומשנינן: 'אין הכי נמי, ומאי זבחים – רוב זבחים') לא קשיא מעיקרא (אבל בהגהות וחדושים מאת הר' שמואל שטראשון לגמרא מנחות שם פירש דעגל רוצה לומר של עולה ושלמים)].
אבל בגמרא דילן (מנחות ב, ב) דגרסינן (בהך ברייתא דרבי שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה) 'חריבה לשום בלולה מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה', ובאידך ברייתא (דבתורת כהנים על הפסוק קדש קדשים היא כחטאת וכאשם) גרסינן דמסיים בה רבי שמעון: 'וכאשם, מה אשם כשר ואינו מרצה אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה', רמינן דרבי שמעון אדרבי שמעון; והוצרכנו לתירוצי רבה ורבא ורב אשי.

ז] בגמרא מנחות דף ב סוף ע"ב: האמר מר מלקה בכל מקום במזבח כשירה. ופירש רש"י: 'מלקה לחטאת העוף בכל מקום במזבח כשירה בפרק קדשי קדשים', והוא במסכת זבחים דף סג ע"ב דגרסינן התם אהא דתנן (שם ע"א): 'חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית ובכל מקום היתה כשירה אלא זה היתה מקומה' – 'מאי קאמר? אמר רב אשי: הכי קאמר בכל מקום היתה כשירה למליקתה אלא זה היה מקומה להזאתה. תנינא להא דתנו רבנן: מלקה בכל מקום במזבח – כשירה, היזה דמה בכל מקום – כשירה. היזה ולא מיצה כשירה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש' [עיין שם בארוכה].
ובפירוש הראב"ד על מסכת קינין פרק א משנה א כתב: 'מליקתה בכל מקום במזבח כשירה[, שהרי לא קבע מקום למליקתה, מיהו צריכה שתהא <מליקתה> במזבח] כדי שתהא קרובה למקום הזאתה ומיצוי דמה שלא יתפזר דם הנפש' [הנוסף בחצי ריבוע הוא ע"פ העתקת הרב פיליפ בהגהותיו למסכת זבחים דף סג ע"ב ד"ה ומנחה גופיה שנדפס בהשמטה משיטה מקובצת [כ"י] שבסוף תלמוד בבלי מסכת זבחים דפוס ווילנא (דף קכב טור ד) <והוגה ע"פ העתקת הרז"ה בהשגתו>]. והגיה עליו רבינו זרחיה הלוי בהגהותיו על פירוש הראב"ד למסכת קינין: 'פירש החכם: צריכה שתהא מליקתה במזבח כדי שתהא קרובה למקום הזאתה ומיצוי דמה שלא יתפזר דם הנפש. וקשיא לן עלה הא דאמרינן (התם): בכל מקום היתה כשרה אלא שזה היה מקומה להזאתה, ואם איתא לימא: בכל מקום היתה כשרה למליקתה דיעבד אלא לכתחילה זה היה מקומה כדי שלא יתפזר דם הנפש! אלא לאו שמע מינה דמליקתה אין קביעות ממקום כלל ואפילו לכתחילה, ולפיזור דם הנפש לא חיישינן. ואין קביעות מקום אלא להזאתה בלבד, והיא הוקשה להגשת מנחה ששתיהן טעונות מזבח, אבל למליקת חטאת לא הצריך הכתוב מזבח, ולפיכך אין לה קביעות מקום. ודאמרינן: מלקה בכל מקום במזבח כשירה, לאו למימרא שהיא טעונה מזבח אלא רבותא קא משמע לן שאע"פ שעשאה למעלה כעולת העוף כשרה, משא"כ בעולת העוף שאם מלקה למטה כחטאת העוף פסולה משום שנאמר: ומלק והקטיר'.
ולפי הרז"ה מדוייק לשון התוספתא בזבחים פרק ז, ב אודות חטאת העוף: 'מלקה בכל מקום בעזרה כשרה' [ובתוספתא שם ממשיך: 'מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה, היזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מדם הנפש למטה כנגד היסוד', והכי אוקמינן בגמרא שם להא דתנו רבנן 'היזה דמה בכל מקום כשירה.. ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש' ופרכינן עלה בגמרא: 'מאי קאמר' (ומפרש רש"י בד"ה מאי קאמר שנדפס בדף סד ע"א: 'קתני: הזה דמה בכל מקום, ואפילו למעלה מן החוט – כשירה; והדר תניא: ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה'), ומשנינן: 'הכי קאמר.. מיצה דמה בכל מקום במזבח כשירה שאם היזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש'].

ח] בתוספות מנחות דף ב ע"ב ד"ה שחיטה אחת לכולן כתבו: 'והא דלא קתני הולכה אחת לכולן משום דאיירי הכא אליבא דרבי שמעון דלא חייש בהולכה בפ"ק דזבחים (דף יד:) משום דהויא עבודה שאפשר לבטלה ורבי שמעון דפליג אהילוך בזבח לא איצטריך לפלוגי בהילוך דמנחות (לקמן דף יב.). אבל תימה קצת אמאי לא פליג בקבלה דמנחות דאיפשר נמי לבטלה לרבי שמעון כדלקמן פרק הקומץ רבה (דף כו.) מאי טעמא דרבי שמעון בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת א"כ לא בעו קבלה'.
ולהעיר דקושיא זו היא רק לפי פירוש רש"י על המשנה לקמן (דף כו.) 'שלא בכלי שרת פסול ורבי שמעון מכשיר' – 'שלא קדש קומץ בכלי שרת' (וראה לעיל אות ב מירושלמי יומא פ"ב ה"א דזוהי דעת רבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו), אבל כדעת רב נחמן בר יצחק דאמר בגמרא התם: 'הכל מודים בקומץ שטעון קידוש' ופירש רש"י 'וכי מכשר רבי שמעון – בהקטר, שאם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו – כשר' לא קשה קושיית התוספות דגם רבי שמעון בעי נתן בכלי במנחה.
ואף על גב דמוקמינן לרב נחמן בתיובתא בגמרא (שם כו, סע"א ורע"ב) מהא דתניא: 'קמץ בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו. בשמאלו חישב עליה בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו – פסול ואין בו כרת, בימינו וחישב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, דברי רבי אלעזר ורבי שמעון; וחכמים אומרים כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו'. ואמרינן עלה בגמרא 'מאי טעמא? משום דבעי קדושה בכלי, וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול; מכלל דרבי אלעזר ורבי שמעון לא בעו מתן כלי', ומסקינן דהוי 'תיובתא דרב נחמן' – היינו לפי נוסח הברייתא בהגמרא. אבל בתוספתא מנחות פרק חמישי (, ז) תניא: 'קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכשר.. קמץ בימינו ונתן בשמאלו – יחזיר לימינו וכשר; בשמאלו חישב עליה בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו – פסול ואין בו כרת, בימינו וחישב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכשר.. דברי רבי אלעזר ורבי שמעון; וחכמים אומרים: קמץ הכשר ונתן לפסול – פסלתו מתנתו, קמץ בכלי הקדש ונתן לכלי חול – פסלתו מתנתו. קמץ בימינו ונתן לשמאלו – פסלתו מתנתו'. ולפי זה אין שום ראיה דרבי אלעזר ורבי שמעון לא בעו מתן כלי, ואדרבה משמע דבעו מתן כלי כדברי רב נחמן בר יצחק 'הכל מודים בקומץ שטעון קידוש'.

ט] בתוספות שם ד"ה מנחת חוטא הרי היא כחטאת כתבו: 'אין זה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דאע"ג דחטאת ילפינן למצוה משלמים בפרק קמא דזבחים (דף ח.) מכל מקום הא כתיב היא בגופיה לעכב'. וראה בהנסמן לעיל אות א ועל הפסוקים 'ושחט אותה לחטאת.. ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו' (ויקרא ד, לג-ד) הנאמר בחטאת כבש דיחיד תניא בתורת כהנים: 'ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת. ולקח הכהן מדם החטאת שיהא קיבול דמה לשם חטאת. וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו שחט שלא לשמה קיבל שלא לשמה הוליך שלא לשמה זרק שלא לשמה פסל''. וכן בתוספתא זבחים פרק א הלכה א תניא 'אמר לו רבי יהושע: בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת'. ועל הפסוק הנאמר בחטאת נשיא: חטאת הוא (ויקרא ד, כד) תניא בתורת כהנים: 'חטאת שיהו כל מעשיו לשום חטאת. הוא, פרט לששחטו שלא לשמו'. נמצא דבתורת כהנים ילפינן דגם המצוה שתהא שחיטתה וקיבול דמה וכפרה לשם חטאת נאמר בחטאת עצמו ולא אצטריך למילף משלמים.