מצבה שאהובה לאבות
חולין צא ע"ב
"כתיב (בראשית כח, יא) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וכתיב (שם יח) וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן! {אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה}. אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא: וכולן נבלעו באחד".
בזה מבוארים דברי הספרי: (פרשת שופטים טז, כב) "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה {אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ}, אין לי אלא מצבה, עבודה זרה מנין? ודין הוא ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות, דין הוא שתהא שנואה לבנים".
וקשה, מדוע שָׂנֵא לאחר שהיתה אהובה בימי אבות? או למה היתה אהובה לאבות בהיותה עתידה להיות שנואה לבנים? והלא התורה "אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת"! (רמב"ם הלכות יסודי התורה ט ה"א).
אלא שאין כאן שינוי אלא גילוי. שאותה מצבה אהובה לאבות אותה הניח יעקב מצבה, לא אבן בדד של עלמא דפירודא היתה, אלא מזבח אחוד מכלל י"ב אבני שבטי ישראל. בתקופת האבות כל סגולות ישראל היו גלומות ואחודות בהם, לפיכך גם מצבת האבן היתה כדוגמתם. ואילו בתקופת הבנים כאשר נפרדו ונתגלו גווני הסגולות הנפרדות, גם המזבח צריך להבנות מאבנים נפרדות בגלוי.