מעשר פירות וירקות - דאורייתא או דרבנן? / בכורות דף נד

האמירה בבכורות נד ע"א אינה מוסכמת על כל הראשונים. הרמב"ם חולק וסובר שגם פירות האילן וקטניות חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה. השאלה השנייה שלך נוקבת במיוחד: לא רק כיצד הרמב"ם מתמודד עם הקביעה המפורשת של הגמרא ששאר המינים מדרבנן, אלא מניין ילמד שאין מעשרים ממין על שאינו מינו, כאשר כל המקורות שהביאה הגמרא עוסקים בדגן, תירוש ויצהר?

1. מחלוקת הראשונים

• רש"י ותוספות (בכורות נד ע"א): רק דגן, תירוש ויצהר חייבים מן התורה. תוספות מאריכים להביא ראיות מסוגיות אחרות וליישב מדרשי הלכה שלכאורה מרבים גם קטניות ופירות האילן. לשיטתם, אלה אסמכתאות.

• הרמב"ם (הלכות תרומות ב, א): התורה מחייבת כל אוכל אדם הנשמר וגידוליו מן הארץ, בהתאם לתנאים שלמדים מדגן, תירוש ויצהר. ירקות בלבד אינם חייבים אלא מדרבנן (שם, הלכה ו).

• הירושלמי (מעשרות א, א): דורש את הפסוק ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ״ לרבות קטניות ופירות האילן, בעוד שלגבי ירקות מובאת הקביעה ״המעשרות לירקות מדבריהם״. זהו אחד היסודות לשיטת הרמב"ם.

   

המשמעות היא שהרמב"ם אינו יכול לקבל את ההנחה שכל מה שלא נזכר במפורש בדגן, תירוש ויצהר חייב רק מדרבנן.

2. מניין לרמב"ם שאין מעשרים ממין על שאינו מינו?

יש מקור נוסף לדין, שאינו תלוי כלל בהבחנה בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן. המקור החזק ביותר הוא הספרי (במדבר יח, כו):

״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ״ — ״ממין על מינו, ולא ממין על שאינו מינו״.

זו דרשה כללית מהמילה ״ממנו״, שאינה מוגבלת לדגן, תירוש ויצהר. אמנם הפסוק עוסק בתרומת מעשר, אך העיקרון ניתן להחלה גם על שאר ההפרשות.

הרמב"ם עצמו מביא מקור אחר. בהלכות תרומות ה, ב הוא פוסק:

״בכל מקום אין תורמין ממין על שאינו מינו, שנאמר: כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב״.

כלומר, הרמב"ם מבין את הפסוק כקובע עיקרון כללי: ההפרשה צריכה להיעשות מתוך אותו מין של היבול. ובהלכות מעשר א, ו–ז הוא מחיל בפירוש את דיני ההפרשה ממין על מינו גם על המעשרות.

יש כאן קושי פרשני מסוים: הפסוק שהביא הרמב"ם אינו הדרשה המובאת בסוגייתנו, ואפילו בספרי יש דרשה מפורשת יותר. מהר"י קורקוס דן בבחירת הפסוק ומציע שהרמב"ם לעיתים מביא ראיה קרובה ופשוטה להבנה, גם כשאינה הראיה שנזכרה בגמרא.

3. האם בכך נפתרה הסתירה מהגמרא בבכורות?

לא לגמרי. צריך להבחין בין שתי קושיות שונות:

הקושיה ההלכתית: כיצד אפשר לקבוע ששני מינים אחרים אינם מתעשרים זה על זה מן התורה? לכך יש תשובה טובה: הדרשה הכללית בספרי והמקור שפסק הרמב"ם.

הקושיה התלמודית: כיצד הרמב"ם פוסק ששאר פירות חייבים מן התורה, כאשר הגמרא עצמה אומרת ״הני דרבנן נינהו״, ואף בהמשך הדף אומר רבא ש״דגן״ נכתב כדי למעט שאר מינים? זו סתירה של ממש. הרדב"ז מציע שמדובר במחלוקת בין הסוגיות, והרמב"ם הכריע על פי המקורות המרחיבים את החיוב. האור שמח, מתקשה ליישב את סוגייתנו עם פסיקתו.

ויש גם אפשרות שלישית במקורות: היראים והסמ"ג מבחינים בין מעשר שני, שבו הם מקבלים חיוב תורה גם בשאר פירות, לבין תרומה ומעשר ראשון, שבהם החיוב מצומצם יותר. הבחנה כזו מצמצמת את הסתירה לסוגייתנו, העוסקת ביסודה בדיני הפרשת תרומה.

משנה

המסקנה: הטענה ״כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון״ אינה המקור הבלעדי לאיסור להפריש ממין על שאינו מינו, אלא הדרך שבה סוגיית בכורות מחילה את הדין על שאר המינים, בהנחה שחיובם מדרבנן.

לשיטת הרמב"ם יש בסיס עצמאי לדין מן התורה. לכן השאלה העיקרית שנותרה אינה מניין האיסור, אלא מדוע הגמרא בחרה לבסס אותו על חיוב דרבנן במקום להשתמש בדרשה הכללית שבספרי.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן