מעשר בהמה - השוואה למשניות חולין / בכורות דף נג

הדמיון בין המשנה הפותחת את הפרק התשיעי בבכורות (נג ע"א) לבין המשניות בחולין אינו רק דמיון סגנוני. הוא חושף שיטת מיון משותפת, אבל גם שתי תפיסות שונות של היחס בין האדם, הבהמה והקדושה. יתרה מזו, יש בין המסכתות גם משניות זהות כמעט לחלוטין, המאפשרות ללמוד על מלאכת העריכה של המשנה.

1. מיפוי הדמיון

הדמיון בולט במיוחד כאשר משווים את בכורות ט, א לחולין י, א. שתיהן אינן מסתפקות בפסיקה, אלא מציעות קל וחומר שהיה יכול להוביל לתוצאה הפוכה, ודוחות אותו באמצעות פסוק.

אבל הדמיון המילולי מסתיר הבדלים יסודיים:

2. ההבדל המהותי: תחולת מצווה לעומת יצירת יחידה לחיוב

בחולין השאלה המרכזית היא בדרך כלל על איזה בעל חיים ובאיזו סיטואציה חל דין מסוים: האם מותר לשחוט אותו ואת בנו? האם צריך לכסות את הדם? האם צריך לתת ממנו מתנות כהונה? הבהמה היא יחידת הדיון, והמשנה ממיינת את המצבים שבהם הדין חל עליה.

במעשר בהמה, לעומת זאת, השאלה מתחלפת: אילו בהמות נחשבות לקבוצה אחת שאפשר להפריש ממנה עשירית?

מכאן משמעותן המיוחדת של ההבחנות בבכורות:

• בקר וצאן אינם מצטרפים.

• כבשים ועזים מצטרפים, אף שהם כלאיים זה בזה.

• חדש וישן אינם מצטרפים, אף שהם עשויים להיות מאותו המין.

זוהי נקודה עמוקה: במעשר בהמה לא די לברר את תכונותיה של הבהמה הבודדת. צריך להגדיר את היחידה הכוללת שממנה מפרישים. בהמה יכולה להיות ראויה למעשר בפני עצמה, ובכל זאת לא להצטרף לבהמה אחרת בגלל שנת לידתה, מקום הימצאה או מעמד הבעלות עליה.

ההשוואה לראשית הגז בחולין יא מחדדת את ההבדל. גם שם יש צורך בקבוצה ובכמות מינימלית, אבל החיוב נובע מהפקת הצמר. במעשר בהמה, עצם ההשתייכות לקבוצה והספירה בתוכה הן שמייצרות את הקדושה של הבהמה העשירית.

במובן הזה מעשר בהמה קרוב דווקא למעשר דגן, ולא רק למצוות העוסקות בבעלי חיים. ואכן, הגמרא בבכורות נג ע"ב לומדת את ההפרדה בין חדש לישן באמצעות ההיקש למעשר דגן.

3. ״בחולין אבל לא במוקדשין״ – אותו משפט, משמעות שונה

בחולין, למשל במתנות כהונה ובכיסוי הדם, מדובר במצווה הנוהגת בבהמת חולין ואינה נוהגת בבהמת קודשים. ההקדשה מוציאה את הבהמה ממסגרת המצווה הזאת.

במעשר בהמה מתרחשת תנועה הפוכה: הבהמה צריכה להיות חולין דווקא כדי שאפשר יהיה להפוך אותה לקודש באמצעות המעשר. כלומר, החולין אינם רק תנאי לתחולת המצווה אלא חומר הגלם של הקדושה.

ההבחנה הזאת מתחדדת בסוגיה בדף נג ע"ב: הגמרא דורשת ״יהיה קדש״ — ולא בהמה שכבר הייתה קדושה. יתרה מזו, המשנה קובעת שמעשר בהמה נוהג שלא בפני הבית, אף שהגמרא מבהירה שבפועל אין מעשרים בזמן הזה משום תקלה.

נמצא שבחולין המשניות מתארות בעיקר מצוות העומדות בפני עצמן, ואינן תלויות במקדש; ואילו בבכורות מתוארת קדושה שיכולה לחול עקרונית גם בלי מקדש, אבל מימושה המעשי נעשה בעייתי בהיעדרו.

4. שיטת הלימוד: הקל וחומר שהמשנה מביאה כדי לדחות אותו

כאן הדמיון בין בכורות ט, א לחולין י, א נעשה משמעותי במיוחד.

בחולין השיקול הוא: אם חולין, שאינם חייבים בחזה ושוק, חייבים במתנות כהונה, קל וחומר שקודשים, שכבר חייבים בחזה ושוק, יתחייבו גם במתנות. הפסוק דוחה את המסקנה.

בבכורות השיקול הוא: אם חדש וישן, שאינם כלאיים, אינם מצטרפים למעשר, קל וחומר שכבשים ועזים, שהם כלאיים, לא יצטרפו. וגם כאן הפסוק דוחה את המסקנה.

בשני המקרים המשנה מלמדת שלא תמיד ניתן להעמיד את ההלכה על סולם הגיוני אחד.

בחולין היא דוחה את התפיסה שקדושה רבה יותר מחייבת בהכרח יותר מתנות: מערכת המתנות של הקודשים שונה ממערכת המתנות של החולין.

בבכורות היא דוחה את התפיסה שקרבה ביולוגית קובעת בהכרח את היחידה למעשר: התורה יכולה להגדיר כבשים ועזים כיחידת ״צאן״ אחת, ולחלק בין שתי בהמות זהות שנולדו בשנים שונות.

המשנה אינה רק מוסרת דינים או מציגה דרשות. היא מלמדת כיצד לבנות השוואה מושגית, ואז לזהות את הגבולות שלה.

5. שיטת העריכה: אותן משניות משמשות בתפקידים שונים

יש ראיה חזקה במיוחד לשיטת העריכה, מעבר לדמיון התבניתי.

המשנה על האחים והשותפים, ״שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה, ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון״, מופיעה גם בחולין א, ו וגם בבכורות ט, ג.

בחולין היא חלק מרצף ארוך של זוגות דינים הפוכים, כגון הכשר בשחיטה ופסול במליקה. תפקידה שם הוא להמחיש מבנה של ניגוד הלכתי.

בבכורות אותה קביעה מופיעה בתוך דיון על בעלות משותפת, חלוקת ירושה והצטרפות בהמות למעשר. תפקידה שם הוא להגדיר מהי יחידת הבעלות המחייבת במעשר.

דוגמה נוספת היא המשנה ״כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן״, המופיעה בבכורות ב, ב–ג ובחולין י, ב. בבכורות היא משתלבת בבירור היחס בין קדושה, מום ובכורה; בחולין היא משתלבת בבירור חיובי מתנות כהונה לאחר פדיון קודשים.

מכאן עולה תובנה חשובה על עריכת המשנה: העורך אינו מארגן חומר רק על פי הנושא שאליו שייכת ההלכה, אלא גם על פי התפקיד הלימודי שהיא ממלאת בתוך רצף המשניות. אותה מסורת הלכתית יכולה ללמד עניין אחד בהקשר אחד ועניין אחר בהקשר שני.

יש לכך גם אישור מפורש של הגמרא בחולין קלח ע"ב, הדנה בחזרתה של תבנית ״נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית״. מסקנתה היא: ״איידי דתנא לצורך תנא נמי שלא לצורך״. כלומר, חלק מן ההיגדים נשנו גם כאשר אין בהם חידוש עצמאי, כדי לשמור על התבנית האחידה. זהו עיקרון עריכתי מפורש, שמזהיר גם מפני ניסיון למצוא משמעות מיוחדת בכל חזרה.

6. ולמה דווקא כאן, בסוף בכורות?

הפתיחה של מסכת בכורות עוסקת בבהמה שהקדושה חלה עליה מכוח לידתה. היא אינה נבחרת: היא מתקדשת משום שהיא ראשונה.

הפרק האחרון עוסק בבהמה שהקדושה חלה עליה משום שהיא העשירית בספירה. גם היא אינה נבחרת לפי איכותה, שהרי נאמר ״לא יבקר בין טוב לרע״, אבל קדושתה נוצרת בתוך פעולה של האדם.

כך המסכת עוברת מקדושה הנקבעת על ידי סדר הלידה לקדושה הנקבעת על ידי סדר המניין. בשני המקרים התורה שוללת מן הבעלים את החירות לבחור איזו בהמה תתקדש.

זאת אפשרות פרשנית לסדר המסכת, ולא הוכחה לכוונת העורך. אבל היא מסבירה מדוע מעשר בהמה הוא חתימה מתאימה לבכורות, אף שהתבנית הלימודית שלו דומה כל כך לזו של חולין.

המסקנה: ההשוואה מלמדת שהמשנה משתמשת בתבנית אחת כדי לחקור מערכות הלכתיות שונות. בחולין היא ממיינת בעיקר את תחולתם של דינים על בעלי חיים ועל מעשים; במעשר בהמה היא מגדירה את היחידה שמתוכה נוצרת קדושה. מבחינת שיטת הלימוד, היא מצרפת מיון שיטתי לחשיבה אנלוגית ולבירור גבולותיה. ומבחינת העריכה, היא מוכנה לשמר ואף לחזור על חומר הלכתי כאשר ההקשר החדש מעניק לו תפקיד מושגי אחר.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן