|
חום פנימי / רפי זברגרשבת מט ע"א
הקדמהנ המשנה בריש הפרק עוסקת בדברים שאסור להטמין בהם קדרה בערב שבת, כיוון שהם "מוסיפים הבל" (מחממים) את התבשיל בקדרה. נלמד את הסיפא של המשנה: ולא בתבן, ולא בזגין, ולא במוכין, ולא בעשבין - בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין. לאחר שלמדנו ברישא של המשנה דברים שאסור להטמין בהם, בין אם הם יבשים ובין אם הם לחים, מסיימת המשנה במספר דברים שבהם אין להטמין כשהם לחים, אבל מותר להטמין בהם כשהם יבשים. להלן פירוט הדברים: תבן – שיירי הדגן לאחר פעולה הדישה שהבדילה בין הגרעין לקש. התבן במשנה זו הוא הקש. זגין – פסולת של הענבים, לאחר שסחטו את הענבים כדי להפיק יין. מוכין – רש"י מסביר כי "כל דבר רך קרוי מוכין. כגון: צמר גפן, תלישי צמר רך של בהמה, גרירת בגדים טלואים" (חתיכות קטנות של בגדים בלויים). עשבים – צמחייה ועשבי שדה שנאספו יחדיו.
הנושאהגמרא מתייחסת לתכונת "לחין" שהוזכרה בסיפא של המשנה, שכל הדברים שפורטו בקטע זה אסורים רק כשהן לחין: איבעיא להו: לחין מחמת עצמן, או דילמא לחין מחמת דבר אחר? שואלת הגמרא איזה "לחות" מדובר? האם "לחות פנימית" אשר באה מתוך הדבר עצמו, או שמא לחות אשר באה ממקור חיצוני, למשל: שפכו עליהם נוזלים. נעיר כי הגמרא שואלת זאת רק על הסיפא, כיוון שברישא בכל מקרה אסור להטמין, גם כאשר הדבר אינו לח. אם כן, ברישא - אין משמעות לדעת מהו מקור הלחות אשר גורם לאיסור הטמנה. לכאורה לא ברורה מה נפקא מינה בין שתי האפשרויות! מה אכפת לנו מה מקור הלחות? אם לח – כנראה בכל מקרה יכול לחמם את הקדירה הטמונה בו, ואם אינו לח אינו מחמם. לכן מסביר רש"י ואומר: מחממות טפי, מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו רש"י אומר כי אם מקור הלחות הוא מהדבר עצמו, אזי "יכולת החימום" שלו תהא גבוהה יותר, מאשר אם מקור הלחות הוא חיצוני, לאחר שכבר יבשו בעצמם. לאור זאת שאלת הגמרא מובנת: כשהמשנה אסרה לחין, צריך לברר איזה מקור חום מסוגל לחמם את הקדירה הטמונה בדבר הלח, האם רק ב"לחות פנימית", או אפילו אם הלחות נבעה ממקור חיצוני – אין להטמין באותו דבר. תא שמע: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין, אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר – שפיר, אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן - מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? מנסה הגמרא להוכיח מהסיפא של משנתנו. אם נאמר כי לחין אפילו בדבר אחר, ניתן להסביר את כל המקרים שבמשנה. אך אם נאמר כי רק "לחות פנימית" אסורה, כיצד נסביר את הדוגמא של "מוכין" (צמר גפן למשל). הרי לכאורה אין מוכין שיש לה לחות בפני עצמה! ממרטא דביני אטמי. דוחה הגמרא את ההוכחה ואומרת כי יש מוכין הלחין מחמת עצמן, "בצמר הנמרט מירכותיה של הבהמה, שהוא מלא זעה, והוא לח מעצמו" (רש"י). ולכן ייתכן שהלחות של המשנה אמנם רק לחות פנימית (אבל אין הוכחה). והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין. כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה? מנסה הגמרא להוכיח עוד, מדברי רבי אושעיא בברייתא. שם הוא פסק כי מותר להטמין בבגד יבש או פירות יבשין, אבל לא בבגד לח או פירות לחין. ולכאורה בבגד לח מקור הלחות יכולה להיות רק מקור חיצוני, ולפי זה משמע כי אסור להטמין גם אם מקור החום הוא חיצוני. ממרטא דביני אטמי: שוב עונה הגמרא אותה תשובה, מדובר בבגד העשוי מצמר הנמרט מירכותיה של בהמה, ואז יש לחות פנימית מהזעה. אם כן, הגמרא לא פשטה את הבעיה.
מהו המסר?מדברי רש"י שלמדנו לעיל ניתן ללמוד מספר מסרים מעניינים לחיים:
מכך ניתן ללמוד מסר חשוב לחיים, כי להתייאש אף פעם. גם אם נראה הדבר אבוד (יבש לגמרי) – תמיד אפשר להחזיר את החיות מחדש. הדבר נכון שבעתיים במצבי רוח של אנשים. גם אם מצב הרוח "על הפנים". הכול נראה שחור ולא טוב – אין להתייאש. תמיד יבשות מסוימת, יכולה להיות מקור לרעננות מחודשת, ולפעמים אף שונה ואולי טובה יותר מהרעננות המקורית.
בהמשך לנאמר בסעיף הקודם, נזכור כי הנשמה הטובה, חלק אלו-ה ממעל, קיימת תמיד בקרבנו, היא תמיד טובה, תמיד חמה בחום פנימי חזק, ותמיד יכולה וצריכה להיות המדרבן הגדול ביותר של האדם.
לע"נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי"ד שנפל בשבת קודש כ"ט אייר תשפ"ו לע"נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז"ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ"ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. ולע"נ אבי מורי: ר' שמואל ב"ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב"ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב"ר ישראל פישל ז"ל תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected] |