שני יוסף בן שמעון ושני אחים / בכורות דף מח

הנקודה המרכזית היא שטענת ״ממה נפשך״ בסוגיה פותרת בעיה אחת, אבל אינה פותרת בהכרח בעיה אחרת:

• בשני יוסף בן שמעון: זהותו של הנושה ידועה, אבל זהותו של החייב מסופקת. מכל מקום, אין ספק שהתובע שלפנינו זכאי לקבל את הכסף מאחד משני האנשים.

• בשני האחים שהם ספק בכור: ברור שאחד מהם חייב בפדיון, אבל אין שום ודאות שהכהן המסוים העומד לפניהם הוא הזכאי לקבל את חמשת הסלעים. הם רשאים לתת אותם לכהן אחר.

כלומר, במקרה הראשון טענת ״ממה נפשך״ יכולה, לשיטת רבי ירמיה, לאפשר לנושה לממש זכות שכבר שייכת לו. במקרה השני היא מוכיחה לכל היותר שיש חיוב לתת חמישה סלעים לאחד הכהנים, אבל אינה מוכיחה שלכהן התובע יש זכות לגבות אותם.

וזו הבחנה בין שתי שאלות שונות: האם קיים חוב ודאי? ולמי יש זכות תביעה בגינו?

1. לקושיה יש בסיס מפורש בסוגיות אחרות

בגמרא בכתובות קב ע"א מובא הדין: ״כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים — חייב ליתן לו חמש סלעים, ובנו אינו פדוי״. והגמרא מסבירה מדוע נצרכת ההתחייבות הכתובה: ״כדי לברר לו כהן״.

כלומר, יש משמעות משפטית לבחירת כהן מסוים מתוך כלל הכהנים. תוספות שם, ד"ה ״לברור לו כהן״, אף מזכירים את האפשרות של מכירי כהונה, שהכהן עשוי לזכות במתנה גם קודם שהגיעה לידו.

מקור נוסף הוא הריטב"א בקידושין כט ע"ב, המעמיד את האפשרות לגבות פדיון הבן מנכסים משועבדים במקרה של מכירי כהונה.

והמעניין במיוחד הוא שקצות החושן (חו"מ קח, ס"ק א) דן במפורש בסוגייתנו בבכורות, ומסביר שאין לחייב את היורשים מכוח דין מזיק שעבודו, משום שחמשת הסלעים של פדיון הבן הם בגדר ממון שאין לו תובעין. זו אינה הקושיה המדויקת שלך על רבי ירמיה, אבל היא מאשרת שהבעיה של העדר תובע מסוים רלוונטית גם לחוב פדיון הבן הנידון כאן.

2. האם אפשר להציל את דברי רבי ירמיה?

אפשר להציע שהכהן הוא ממכירי הכהונה של המשפחה. במקרה כזה יש בסיס לראות בו תובע בעל זכות עצמאית.

אבל זו העמדה שאינה מופיעה בגמרא, ויש בה קושי נוסף: לפי העמדתו של רבי ירמיה האב נפטר בתוך שלושים יום, לפני שחל עליו חיוב הפדיון. ממילא אין כאן שעבוד קודם של האב כלפי כהן מסוים. גם אם האב היה רגיל לתת את מתנותיו לכהן הזה, אין בכך הוכחה שהכהן זכה בזכות כלפי חיוב הפדיון העתידי של אחד הבנים.

אפשר לחפש מנגנון אחר שבאמצעותו יפעל הכהן בשם כלל הכהנים, אבל גם זה דורש הנחה משפטית שאינה מוזכרת בסוגיה. אין הצדקה להכניס אותה כפירוש מובן מאליו.

3. היחס לקושיית רבא

רבא דוחה את רבי ירמיה בנימוק אחר:

״מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה, מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה?״

רבא שולל את עצם האפשרות לגבות מהנכסים כאשר אי אפשר לתבוע את החייב. לכן, בניגוד להצעת רבי ירמיה, גם המלווה של שני יוסף בן שמעון אינו רשאי פשוט להיפרע מהשדה המשותפת.

אלא ששתי הקושיות פועלות במישורים שונים:

רבא: גם כשהתובע הוא בעל הזכות בוודאות, אין הוא יכול לגבות מן הנכסים בלי יכולת לתבוע את החייב.

הקושיה שלך: גם אילו היה אפשר להתגבר על בעיית הגבייה מן הנכסים, במקרה של פדיון הבן עדיין צריך להסביר מדוע לכהן המסוים יש בכלל זכות לתבוע.

מסקנה

אני סבור שהקושיה שלך תקפה, ושההשוואה של רבי ירמיה אינה מלאה.

עם זאת, הייתי מבחין בין קביעה שההשוואה טעונה הנחה נוספת לבין קביעה שהיא מופרכת לחלוטין. אפשר לבנות לה הצדקה באמצעות זכות ייחודית לכהן מסוים, אבל הדבר דורש ביסוס עצמאי, וקשה במיוחד בהעמדת הסוגיה כשהאב מת בתוך שלושים יום.

החידוד החשוב הוא שרבי ירמיה מצליח, לכאורה, להתמודד עם הספק בזהות החייב, אבל אינו מתמודד עם הספק בזהות הזכאי. רבא דוחה את המהלך עוד קודם לכן, במישור אחר, ולכן אין הכרח שהגמרא תידרש גם לבעיה הזאת.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן