|
לימון כלימונדה / רפי זברגרשבת לה ע"ב - לו ע"א
הקדמההמשנה בדף ל"ד. דנה בהלכות הנוגעות לזמן של כניסת השבת כאשר יש ספק יום ספק לילה. בעקבות כך הביאה הגמרא (ל"ה:) ברייתא המתארת שש תקיעות שתקעו לפני שבת, כדי להגדיר היטב את הפסקת עיסוקי יום חול לקראת כניסת השבת: תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת: מפרש רש"י כי מדובר בשש תקיעות באופן הבא: תקיעה, תרועה, תקיעה, ושוב: תקיעה, תרועה ותקיעה. ראשונה - להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, תקיעה הראשונה מטרתה להודיע לעובדים בשדות לסיים ולחזור לביתם (יש להם מרחק הליכה ולכן מקדימים אותם). שניה - להבטיל עיר וחנויות, התקיעה השנייה (תרועה) נועדה להודיע לעובדים בתור העיר לסיים עבודתם ולחזור לביתם (מרחק הליכה קצר יותר). שלישית - להדליק את הנר, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית - לחלוץ תפילין. מטרת התקיעה השלישית תלויה במחלוקת תנאים. רבי נתן סובר שהיא נועדה להודיע לכולם להדליק נרות שבת, ורבי יהודה הנשיא סובר כי מטרת תקיעה זו להזכיר לאנשים העטורים בתפילין להורידם לפני שבת (מהווים מוקצה בשבת). לפי רבי יהודה התקיעה הרביעית נועדה להזכיר על הדלקת נרות שבת (רש"י). ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור - ותוקע ומריע ותוקע ושובת. לאחר התקיעה השלישית שוהים זמן קצר (זמן של צליית דג קטן) ואז תוקעים, מריעין ושוב תוקעים, ובכך מסיימים את ששת התקיעות המעידות ומתריעות לקראת בא השבת. בהמשך הובאה ברייתא נוספת המרחיבה באותו נושא (שש תקיעות), שממנה משמע כי מיד לאחר שש התקיעות נכנסת השבת. לאור זאת מסבירים בגמרא כיצד היו נוהגים בשופר לאחר סיום התקיעות: מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו, ששם מניח שופרו, לפי שאין מטלטלין, לא את השופר ולא את החצוצרות עם סיום התקיעות של חזן הכנסת, הוא הניח את השופר במקום צנוע בראש הגג (מקום התקיעות).
הנושאבשלהי דף ל"ה ובתחילת דף ל"ו מצטטת הברייתא עוד שתי ברייתות שלכאורה סותרות את הברייתא הראשונה:
הברייתא מבדילה בין שופר לחצוצרה. שופר אינו מוקצה, והגמרא מסבירה בהמשך כיוון שיש לו בית קיבול, וניתן לשאוב בו מים עבור תינוק, והחצוצרה הינה מוקצה כיוון שאין שום שימוש אפשרי בה מלבד תקיעה האסורה בשבת. 2. תניא: כשם שמטלטלין את השופר, כך מטלטלין את חצוצרות. לפי ברייתא זו מותר לטלטל בשבת את השופר וגם את החצוצרה למרות שאין בה שימוש נוסף כמו לשופר.
הגמרא מסבירה כי כל ברייתא סוברת כמו תנא אחר: אלא לא קשיא, הא - רבי יהודה, הא - רבי שמעון, הא - רבי נחמיה. הברייתא השנייה שחילקה בין שופר לחצוצרה היא כדעת רבי יהודה האוסר בדיני מוקצה, ולכן אסור לטלטל חצוצרה, אבל שופר, כיוון שראוי לשימוש, אינו מוקצה ולכן הוא מותר. הברייתא השלישית שהתירה לטלטל גם שופר וגם חצוצרה סוברת כרבי שמעון המקל בדיני מוקצה, ולכן גם חצוצרה, שאין לה שימוש בשבת מותרת בטלטול. והברייתא הראשונה היא כדעת רבי נחמיה הסובר "אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו". לכן גם שופר, למרות שיש אפשרות שימוש לשאיבת מים לתינוק, התשמיש המיוחד שלו הוא תקיעת שופר, ומכיוון שאין תוקעין בשבת, גם השופר הוא מוקצה ולכן אסור בטלטול. לדעת רבי נחמיה בברייתא הראשונה, קשה מדוע נאמר שאסור לטלטל את חצוצרה לאחר שאמרנו קודם לכן שאסור לטלטל את השופר. והרי החידוש היותר גדול הוא בשופר (כיוון שיש לו שימוש לדבר אחר), ואם אסרנו בשופר בוודאי שיש לאסור את החצוצרה (שאין לו שימוש אחר מלבד תקיעה), לכן ממשיכה הגמרא ומסבירה: ומאי שופר נמי חצוצרות בברייתא הראשונה יש "היפוך" אצל עמי ארצות (רש"י): שופר הכוונה לחצוצרה, וחצוצרה הכוונה לשופר. לפי זה סדר הדברים ברור. אוסרים שופר (בעצם חצוצרה), ובהמשך מחדשים גם חצוצרה (בעצם שופר) אסורה בטלטול, למרות שיש לו שימוש אחר. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חצוצרתא – שופרא, שופרא – חצוצרתא, למאי נפקא מינה? לשופר של ראש השנה. הגמרא מוכיחה את ההסבר לאור שיטת רב חסדא. הוא מסביר כי ההיפוך נקבע לאחר חורבן בית המקדש השני. הנפקא מינה היא כמובן בתקיעת שופר בראש השנה. שהרי יש לתקוע בשופר, ולפי לשון עמי הארצות שלאחר החורבן – המכונה חצוצרה הוא השופר התקני לתקיעת שופר בראש השנה.
מהו המסר?נעיין בפירושו של החתם סופר על היפוך השופר לחצוצרה: כי חצוצרת היא על כל צרה שלא תבא. אמרו חז"ל במסכת ראש השנה, שבתענית - חצוצרת מאריכים, שמצות היום בחצוצרת, ושופר במועד. וראש השנה, שמצות היום בשופר. אמנם, מכי חרב בית המקדש, הצרות והתעניות המה לטובה, מלך קשה כהמן, וכל כי האי ריתחא לירתח ולפרקון, ויאה עניותא. וההיפך - אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, על כן - חצוצרת הוא השופר, והשופר החצוצרת. חתם סופר "מחזק" ומסביר רעיונית את היפוך השמות. חצוצרה היא סימל לצרות ותעניות, שכן תוקעים בחצוצרה בתענית, והשופר הוא קול של התעלות והתקרבות לקדוש ברוך הוא. לאור זאת מסביר החתם סופר, כי לאחר חורבן הבית הצרות אינן רק עונש אלא הן "מכשיר לגאולה". דווקא הלחץ והרדיפות מעוררים את התיקון ומחזירים את ישראל לאבינו שבשמים. וכן להיפך, ימי השמחה והמועד עלולים דווקא לגרום לנפילות ולשכחה של ה', ולכן השופר המסמל את השמחה והטוב עלול להיהפך ולהוות הבעיה. המסר החשוב מדברי החתם סופר, לבחון וללמוד מכל אירוע שאנו חווים בחיים את המשמעות הפנימית שלו. לפעמים צרה, כישלון או אכזבה יכולה להיות מפתח לשינוי כיוון וגילוי כוחות חדשים שלא הכרנו. דווקא נפילות יכולות לחזק אותנו לטווח ארוך, אם באמת נבחן ונסתכל עליהם במשקפיים נכונות ואמוניות. במילים של דורנו נוכל לסכם ולומר כי ננסה להפיק מכל לימון את הלימונדה. נבחן כל אירוע במבחן של "כיצד אירוע זה יכול לקרב אותנו אל היעד ולהוציא מאתנו את היותר טוב".
לע"נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי"ד שנפל בשבת קודש כ"ט אייר תשפ"ו לע"נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז"ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ"ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. ולע"נ אבי מורי: ר' שמואל ב"ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב"ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב"ר ישראל פישל ז"ל תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected] |