הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: קשיא; "בשלמא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

זבחים קיט ע"א-ע"ב

"תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה, רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים. בשלמא למאן דאמר: מנוחה – זו שילה, נחלה - זו ירושלים, אי נמי איפכא, היינו דכתיב: +דברים יב+ אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר: זו וזו שילה או זו וזו ירושלים, מנוחה - נחלה מיבעי ליה! קשיא.
בשלמא למאן דאמר: זו וזו שילה, מנוחה - דנחו מכיבוש, נחלה - (זו) +מסורת הש"ס: ונחלה+ דפלגו התם נחלות, דכתיב: +יהושע יח+ ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה', אלא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, בשלמא נחלה - נחלת עולמים, אלא מנוחה - מאי מנוחה? מנוחת ארון, דכתיב: ויהי כנוח הארון.
בשלמא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, אבל שילה הוה שריא במות, היינו דכתיב: +שופטים יג+ ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', אלא למאן דאמר: זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן, מאי ויקח מנוח? הוראת שעה היתה.
תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן יוחי, דאמר: זו וזו ירושלים, וסימניך: משכי גברא לגברי. "

1.
הגמרא מקשה על "תנא דבי רבי ישמעאל" ועל "רבי שמעון בר יוחאי" מפשט הפסוק "אל המנוחה ואל הנחלה", שמשמע ממנו שמדובר בשני מקומות שונים זה מזה, ואילו לפי שני התנאים מדובר במקום אחד, לפי תנא דבי רבי ישמעאל – שילה, ולפי רשב"י – ירושלים.

2.
אחרי הקושיה הגמרא קובעת "קשיא", כלומר הקושיה על שני התנאים נשארת בתוקפה.

3.
בדרך כלל הביטוי "קשיא" מופנה בגמרא כלפי דעות של אמוראים. ואם הקושיה מתקבלת הרי שיש לזה נפקות להלכה [גם בסוגייתנו].

4.
ידועים דבריו הבסיסיים של הרשב"ם שמסביר את לשון ה"קשיא":
והוא מבדיל בין דחיה ברמה של "קשיא" לבין דחיה ברמה של "תיובתא":

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב

"ופסק ר' חננאל - ... וכן פירש נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקש יא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא

ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא ...."

4.1
לפי פירושו הראשון, דברים שנדחו ב"קשיא" ניתן ליישבם.

4.2
לפי פירושו השני – כך משמע מדבריו – גם רמת דחיה של "קשיא" גבוהה וזהה לזו של "תיובתא", אלא ש"קשיא" הוא מדברי אמוראים ולא מדברי תנאים [ממשנה וברייתא].

4.3
כשהרשב"ם אומר "מדברי אמוראים" הוא מתכוון כנראה לדין של אמוראים, או לסברא של אמוראים.
ולפי זה קשה, שהרי בסוגייתנו ה"קשיא" היא מתוך פסוק או ממשנה!!!

4.4
ונראה ליישב שיסוד הקושיה הוא מסברא של פרשנות האמורא לפסוק, ולכן מתאים גם הביטוי "קשיא".

5.
הגמרא ממשיכה לדון בדברי שני התנאים ואפילו אומרת "בשלמא למאן דאמר...". היא מתייחסת תחילה לדברי רבי ישמעאל ואחר כך הגמרא ממשיכה באותו סגנון של "בשלמא ל..." גם כלפי הדעה השניה – רשב"י.

6.
הביטוי "בשלמא ל..." מלמד שדעה זו "מיושבת" ואין עליה קושי. וזה מאד תמוה, שמצד אחד יש "קשיא" על הדעה, ומייד אומרים עליה "בשלמא..."

6.1
ויותר קשה, שביטוי זה נאמר כלפי כל אחת משתי הדעות החולקות.

7.
אלא מוכרחים לומר שהביטוי "בשלמא ל..." משמעותו שגם לדעה זו - שנחשבת כ"מיושבת" - יש קושי מסויים אלא שעל הדעה החולקת יש קושיה גדולה יותר.
[וראה בספר "קשות מיושב" שדן בהרחבה בפסוקים שמובאים בסוגייתנו]