פולמוס כפול / חנן חריף

זבחים קיב ע"א - קיג ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

המשנה הראשונה של הפרק האחרון במסכת זבחים פותחת בדינו של אדם השורף פרה אדומה מחוץ למקום המיועד לכך – "מקום הבדוק לה" - שייחודו בכך שאין תחתיו קברים או עצמות מתים ("קבר התהום"). דין זה גורר דיון בגמרא ביחס לאפשרות קיומה של טומאת מתים באדמת ארץ ישראל וירושלים, ודיון זה מתגלגל לדיוני-משנה בנוגע למצבה של ארץ ישראל במבול (האם נשטפה גם היא או לא), לאופיים של מי המבול (רותחים?) ולאופן הצלתם המופלא של יצורי-ענק כדוגמת הראם ועוג מלך הבשן, שלא יכלו להיכנס לתיבה מפאת גודלם.

הדיונים ביחס למעמדה של ארץ ישראל בנוגע לטומאה ולמי המבול מעוררים בנוסף דיונים ביחס שבין ארץ ישראל לבבל ודיונים ביחס שבין היהודים, עולי בבל, לבין השומרונים, אוכלוסייתה ה'אוטוכטונית' של ארץ ישראל, אשר כידוע נדחו מלהיכלל בחברה היהודית החל מימי שיבת ציון מבבל.

בנוגע לעניין הראשון, עניין מעמדה של ארץ ישראל לעומת בבל, מופיעה הסכמה נדירה יחסית בין בני הפלוגתא המושבעים, ר' יוחנן וריש לקיש:

אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה [של בבל] "מצולה"? שכל מתי מבול נצתללו לשם [כל מתי המבול, גם אלו שבארץ ישראל, נשטפו לבבל]. ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה "שנער"? שכל מתי מבול ננערו שם [ולא בארץ ישראל].

למרות המחלוקת ביניהם, מאוחדים שני החכמים הארץ-ישראלים בדעתם בנוגע לעדיפותה של ארץ ישראל על בבל. וכך גם ר' אבהו, מעשירי ארץ ישראל:

למה נקרא שמה "שנער"? שמנערת את עשיריה (רש"י: מפני שאינם מרחמים על הבריות).

ר' אבהו מתמקד כאן בעשירי בבל, אשר, כפי שנאמר במסכת ביצה (לב ע"ב), "יורדי גיהנם הן".

ועוד מימרא:

אמר ר' אמי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו(!) ויש אומרים – כאילו אוכל שקצים ורמשים.

בהחלט יחס לא מלבב.

כאמור, לדיון יש נגזרות גם לגבי צידו השני של המטבע – הפולמוס עם השומרונים, המנותקים מבבל וגם מהיהודים, צאצאיהם של "עולי בבל".

התוספות מביאים סיפור המופיע במדרש רבה בכמה גרסאות, לפיו ר' ישמעאל ב"ר יוסי ובהמי (שומר בהמות, או נוהג חמורים) אחד היו מהלכים בדרך, וכשהגיעו לסביבת הר גריזים פגשו בשומרוני ("כותאה") שהמליץ להם לוותר על תפילה בירושלים החרבה, ולהעדיף את הר גריזים, "הר הברכה", שאותו, לדברי הכותי, לא שטף המבול. את התשובה לכותי העניק דווקא מוביל החמור, הנהג, ועל כך זיכה אותו ר' ישמעאל בתשבחות ובכבוד רב. בגרסה המופיעה בבראשית רבה פרשה פא, ביחס להיטהרות בני יעקב והטמנת "כל אלהי הנכר אשר בידם... תחת האלה אשר עם שכם", מחמירה הנימה הפולמוסית והשומרונים מוצגים בה כמי שמקדשים את הר גריזים, למעשה, בגלל אותם "אלהי הנכר" הטמונים תחתיו: "לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו... לפיכך אתם להוטים אחריו".

סוגיות התלמוד העוסקות בקדושת ארץ ישראל וירושלים, אם כן, נתונות בסד הפולמוס הכפול: עם יהודי בבל, שהמרכז היהודי בה הולך ומתחזק על חשבון המרכז בארץ ישראל; ועם השומרונים, תושבי הארץ, שבזמן ההוא היוו בה גורם משמעותי ומאיים.