אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"ירד מבול לארץ ישראל"
לקורותיה ההלכתיים של מציבה עתיקה
בסביבות שנת תקע"ד נכנס כהן שהתגורר באחת מערי אוסטריה לחצר של אחד הנכרים הדרים בעיר ששימשה גם כמעבר. בעוברו שם הבחין אותו יהודי באבן גדולה ושטוחה המונחת על הקרקע וזו משכה את סקרנותו. הוא ניגש אל האבן והפכה על פניה ואז גילה עליה אותיות עבריות. לתדהמתו לא היה גבול כאשר פענח את הכתובת שעל האבן שסיפרה כך: " פה נטמן איש הגון ר' זכרי' בן ר' ידידי' נפטר בערב יום הכפורים קנ"ט לפ"ק". אותו יהודי השתומם על אותה מציבה שכן לפי הידוע לו הרי שהיישוב היהודי בעירו ובכלל בערי אוסטריה היה כבן מאה שנים, והנה סיפרה המציבה בת ארבע מאות וחמש עשרה השנים, על חיים יהודיים שפיכו במקום זה לפני מאות שנים. ואכן בירור קצר אצל הנכרי בעל החצר העלה כי כפי המקובל אצלו מאבותיו, הרי שבחצר זו התקיים בעבר בית קברות יהודי מקהילה יהודית שהיתה גרה בעיר לפני מאות שנים.
ברם, הידיעה על בית הקברות המדובר הכניסה את אותו כהן למבוכה, שכן אם באותה חצר קיים בית קברות יהודי נעלם, הרי שהוא ורעיו הכהנים אסורים לדרוך יותר באותה חצר. מאידך כאמור העדות החיה היחידה לבית קברות זה היתה של אותו גוי, וכאמור כפי שהיה ידוע הרי שהקהילה היהודית בעיר היתה בת מאה שנים בלבד. אותו כהן פנה לברר הלכה אצל אחד מגאוני הדור שהפנה את השאלה לרבן של ישראל מרנא החתם סופר.
החתם סופר (שו"ת, יורה דעה שלז) מאריך מאוד בשאלה זו כשהוא מקדים כי אין שום משמעות לעובדה שהישוב היהודי באותה עיר הוא כבן מאה שנים, משום שבכל אוסטריה ומורביה דרו יהודים עוד בשנים קדמוניות - וכבעל תרומת הדשן שהיה רב בניישטאט הסמוכה לוינה ועוד מגדולי הדור בשנים מאוחרות יותר – אך מעת לעת גזירות הגירוש מערים מסוימות כילו את אותן קהילות. ולפיכך אף באותה עיר מסתבר שהתקיימה קהילה יהודית מאות שנים קודם, ומסיבה כל שהיא חרבה והתיישבה שוב רק במאת השנים הקודמות.
ולגופה של שאלה מבאר החתם סופר כי יש לברר כאן שלושה ספיקות: א. האם אכן היה כאן אי פעם בית קברות. ב. בהנחה שהיה בית קברות – האם מעולם לא פונה משם. ג. בהנחה שהיה במקום בית קברות שלא פונה, האם העצמות עוד לא נרקבו.
את אחת הראיות בספק זה מעלה החתם סופר מסוגייתנו. לפנינו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם ירד מבול בארץ ישראל או לא. שלדעת רבי יוחנן לא ירד מבול בארץ ישראל ולדעת ריש לקיש ירד שם מבול, כשהנפקא מינה ממחלוקת זו אם יש לחשוש שמא התערבו באדמה עצמותיהם של מתי המבול, שלדעת ריש לקיש חוץ מירושלים שנבדקה כולה – יש לחוש לכך בכל ארץ ישראל. כמו כן הגמרא בסוגייתנו דנה לעניין המתים שהרג נבוכדנצר בארץ ישראל אם יש לחשוש לטומאה הבוקעת מעצמותיהם אם לאו. והנה לכאורה מכך שהגמרא מעלה שיש לחשוש לטומאה הנגרמת מעצמותיהם של מתי המבול – אף שחלפו מהן אלפי שנים, הרי שודאי שיש לחשוש לטומאה היוצאת מבית קברות שככל הנראה היה באותו מקום אך לפני מאות בשנים.
אלא שהחתם סופר מבאר כי יש לחלק בין הנידונים ומסביר כי ודאי – ובפרט על פי המבואר במדרשים ובזוהר שכל העצמות בגוף נרקבות מלבד עצם קטנה ששמה נסכוי, ולפיכך דווקא לגבי מתי המבול או מתי נבוכדנצר שלא נקברו יש לחשוש מאותה עצם המטמאה בהיסט. אבל כאשר מדובר על מתים שנקברו אך לפני מאות שנים ובפרט שבזמננו קוברים בעומק האדמה – אם כן כיון שבמשך השנים אלו נרקבים, שוב אין לחוש לטומאה במקום בו היה בעבר בית קברות, שיש לומר שאלו נרקבו לחלוטין, ומשום עצם הנסכוי הקטנה אין לחשוש לטומאת מת, שעצם כשעורה אינה מטמאה בטומאת אוהל כי אם בטומאת היסט.
ולגופה של שאלה ערם החתם סופר ספיקות נוספים על עצם החשש וקבלת עדותו של הגוי שבאותו מקום היה בית קברות (למשל הוא מעלה צד כי המציבה שנמצאה שם לא נמצאה באותו מקום כשאריות לבית קברות שהיה שם - כי כשאריות למחצבה ממנה היו חוצבים את המציבות, ומעבירין אותם לבית הקברות הקדום שהיה ממוקם במקום אחר), והוא מעלה כי אין להוציא את המקום מחזקת טהרה וכהנים יכולים להמשיך ולהיכנס לאותה חצר בלא פקפוק – אף כי אם ניתן לשכנע בקלות את הגוי לחפור קצת לעומק בחצר ולראות בכל זאת מה נמצא באדמתה – ודאי עדיף.
