איש כל הישר בעיניו / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

בדף קי"ז עוסקת הגמרא בסוגי הקרבנות שהותרו להיקרב בבמות יחיד או ציבור. לא כל סוגי הקרבנות הותרו ליחיד אלא רק נדרים ונדבות, וגם לציבור יש הסוברים שלא כל הקרבנות הותרו להיקרב.

מה הסיבה לכך שרק קרבנות נדבה הותרו? הרי הדעת נותנת להיפך: האדם מחוייב בחובה יותר מאשר בנדבה, ויש לאפשר לו להקריבם, אך במשך ארבע עשרה שנה [עד שהגיעו לשילה] לא יכל היחיד להקריב קרבנות חובה שעליו!

הסיבה לכל זה היא פסוק שאינו יכול להתפרש כפשוטו.

משה רבינו (דברים יב ו-ז) מצווה את ישראל להביא את כל קרבנותיהם, עולות ושלמים, מעשרות ותרומות, נדרים ונדבות ובכורות, אל המקום אשר יבחר ה'. ואז הוא אומר (פסוקים ח-ט) "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה".

מהו 'כל הישר בעיניו' שהם צריכים לחדול ממנו לכשיבואו אל המנוחה ואל הנחלה? נראה ברור שהכוונה לענין הקרבנות, וכן מוכח מן ההמשך (פסוקים י-יא) "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח, וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם". כלומר: כשתעברו את הירדן ותתישבו לבטח ובמנוחה מכל אויביכם - תהיו חייבים להביא את הקרבנות למקום אשר יבחר ה'.

הפלא עצום: וכי עד עתה עשו 'איש כל הישר בעיניו'? והרי ספר ויקרא עומד ומזהיר שהשוחט שור או כשב או עז ולא הביאו להקריבו אל פתח אוהל מועד – דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך (ויקרא יז, ג). אפילו בשר תאוה לא הותר להם במדבר, וכל הרוצה לאכול בשר יכל לאכול רק זבחי שלמים.

לפיכך פירשו חז"ל שהציווי הזה מוסב על ארבע עשרה השנה הראשונות של כיבוש וחילוק שעדיין לא הוקם המשכן והיו רק במות יחיד. ושיעור המקרא כך: לא תעשון [כשתעברו את הירדן] ככל אשר אנו עושים פה היום, ומקריבים אף חטאות ואשמות במשכן, אלא מה תקריבו? רק קרבנות שמוגדרים 'איש כל הישר בעיניו' דהיינו נדרים ונדבות שאדם מקריב אותם כרצונו, וכלשון הגמרא "ישרות – תקריבו, חובות – לא תקריבו".

פירוש זה כמובן קשה מאוד לפי פשוטו של מקרא, שהרי הוא ממש הופך את כוונת הכתוב: התורה אומרת שפה עושים כל הישר בעיניו, ולכשיכנסו לארץ לא יעשו כך. ולפי הגמרא מתפרש הכתוב – פה עושים הכל, וכשיכנסו לארץ תעשו רק 'איש כל הישר בעיניו'! אך ההכרח לפרש כך הוא גדול, שהרי ספר ויקרא עומד ומצוה במפורש שלא יקריבו קרבנות אלא במשכן. דבר המונע בכל תוקף את האפשרות לפרש הכתוב כפשוטו. לפיכך תופס רש"י בפירושו לתורה את פירוש הגמרא בתור פשוטו של מקרא.

אמנם מפרשי הפשט האחרים לא נחה דעתם בזה, ולפיכך פירשו באופנים אחרים. הרשב"ם מפרש "איש כל הישר בעיניו - בכל מקום שאנו חונים שם במדבר אנו מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום", אבל כשיגיעו לארץ יהיה מקום קבוע. והרמב"ן [וכעין זה ראב"ע בפירוש ראשון] מפרש שהקרבנות במדבר לא היו חובה. לא היה אדם חייב בבכור ומעשר, ולא היה חיוב שלש רגלים, רק מי שרצה הקריב. וגם לא היה חיוב אכילה בתוך הקלעים אלא כל המחנה היה כשר לזה. ולזה קוראת התורה שהם עושים 'איש כל הישר בעיניו'.