לאלו ספקות התורה מתייחסת?

הרב דב קדרון

בכורות מב ע"א

בגמרא נידונה הגדרת מינו של הטומטום, שהוא אטום ולא ניכר אם זכר או נקבה. יש הסוברים שדינו כמין בפני עצמו, שאינו לא זכר ולא נקבה, אולם רב חסדא אומר שלכל הדעות טומטום יכול להיות רק אחד מהשניים: זכר או נקבה, אלא שאנו לא יודעים מהו, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, שהטומטום הינו ספק זכר ספק נקבה, ולכן אם הוא בכור יש לנהוג בו קדושה מחמת הספק.

לאורך כל הסוגייה נאמר שלפי מי שסובר שטומטום הוא ספק, אזי בעניין שלפי דין התורה נוהג בזכר ודאי, כגון קדושת בכור, אין צורך בפסוק שילמד שאין קדושת בכור נוהגת בטומטום, כי אין צורך בפסוק כדי למעט מצב של ספק. רש"י (ד"ה הזכר) מסביר שלא ייתכן שיהיה כתוב בתורה פסוק או מילה שבאה לומר איך לנהוג במצב של ספק. הסיבה היא משום שלקב"ה שנתן את התורה הרי אין ספק, לכן כל דבר שנכתב בתורה הוא וודאי ללא שום צורך להתייחס לספק.

על כך יש שהקשו ממה שמצאנו במקומות אחרים בש"ס שישנם פסוקים הבאים ללמד איך לנהוג במצב של ספק.

אחד ההסברים שמציעים האחרונים הוא, שספק הנובע מחוסר ידיעה אינו נחשב לספק עצמי. זוהי רק מגבלה של האדם, שאינו מכיר את המציאות כראוי. שהרי התורה לא באה ללמדנו מדעי הטבע. התורה, שנתנה לנו מאת בורא עולם, מטרתה להורות לנו את דרך החיים השלמה - לא לתאר את המציאות, אלא ללמדנו מהו רצון ה' בתוך המציאות. משום כך, אין התורה עוסקת בספיקות הנובעים ממגבלות הידע האנושי. את החיסרון הזה ניתן להשלים על ידי מחקר מדעי, וכיום אכן ניתן לברר אם טומטום הוא זכר או נקבה.

שונה הדבר כאשר הספק הוא בדין עצמו - זהו כבר ספק הלכתי מהותי, שהתורה נדרשת ונותנת לו פתרון.