טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות – תאומים
"איתמר, המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות; אמר רב: באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה. ושמואל אמר: באשה ולד, בבהמה מותר באכילה. במאי קמיפלגי? בדרב חנין בר אבא, דאמר רב חנין בר אבא: השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות; רב אמר: בריה בעלמא ליתא, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה. ושמואל אמר: בריה בעלמא איתא, וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה, אבל במעי אמה שריא" (נדה, כד ע"א).
פירוש: ועוד איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של המפלת בריה שיש לה שני גבים ושני שדראות. אמר רב: לענין טומאת לידה באשה המפילה ולד שכזה אינו נחשב כולד, ואינה נטמאת בו. ובבהמה ולד כזה אסור באכילה. ואילו שמואל אמר כי באשה הריהו נחשב ולד, ונטמאת בו אמו. וכן בבהמה הריהו מותר באכילה. ומסבירים, במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? בדעתו של רב חנין בר אבא, שכן אמר רב חנין בר אבא: נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד, ח). ו"השסועה" שאמר הכתוב זו בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות. ובדבר זה נחלקו, שרב אמר כי סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם, בחיים] ליתא [איננו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה את ההלכה הזו לענין בריה הנמצאת במעי אמה אגמריה [לימדו], שהיא אסורה באכילה. ואילו שמואל אמר: סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם] איתא [ישנו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה שאסורה היא בריה שכזו לענין בריה המצויה בעלמא אגמריה [בעולם לימדו], שהיא אסורה באכילה, אבל בריה כזו הנמצאת במעי אמה שריא [מותרת] באכילה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תאומי סיאם שם באנגלית: Conjoined Twins
הנושא המרכזי: מהי הבריה בעלת שני גבין ושתי שדראות?
תקציר: המאמר עוסק בבירור משמעותה ההלכתית והריאלית של ה"שסועה" – בריה מסתורית המוזכרת בתורה (דברים יד, ז) לצד הגמל, הארנבת והשפן, אשר נדונה בסוגיות התלמוד (נדה כד ע"א; חולין ס ע"ב). הגמרא דנה במפלת בריה בעלת "שני גבין ושתי שדראות". נחלקו בה רב ושמואל האם מדובר בבריה הקיימת וראויה לחיות בעולם החי (דעת שמואל), או שאינה קיימת כמין מסוים בעולם אלא היא בגדר נפל חריג שהקב"ה הראה למשה במעי אמו בלבד (דעת רב). להלכה פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך כדעת רב, כך שנפל כזה אסור באכילה.
לצד הפירוש האגדי-ביולוגי של הגמרא הרואה בשסועה יצור בעל שני גבין, פרשנות הפשט ותרגום אונקלוס מפרשים את המילה מלשון "שסע הפרסה" כלומר, ציון של אופן פיצול הפרסה כחלק מסימני הכשרות של הבהמה. פרשנים כדוגמת בעל "הכתב והקבלה" והמלבי"ם הציעו לזהות את הבריה עם הטאיאסו (פקארי) (תמונה 1) יונק מאמריקה הדרומית שגבו מחולק לכאורה על ידי סדק ורעמת זיפים, ויש לו מערכת עיכול מורכבת הדומה למעלי גירה. לענ"ד זיהוי זה מסופק בשל העובדה שלבעל חיים זה אין שני גבים ושתי שדראות אמיתיים. סביר יותר הסברו של הרמב"ן שמחלוקת רב ושמואל נוגעת לשרידותם לאחר ההמלטה ומעמדם ההלכתי של תאומים סיאמיים, בעלי ראש משותף וגוף נפרד (תמונה 2). לדעת רב הם אינם יכולים לחיות ואילו לדעת שמואל הם יכולים לחיות והתורה אסרה אותם לאחר שיצאו לאוויר העולם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הגמרא במסכת בכורות (ו ע"ב) עסקה בכלל ההלכתי לפיו פרשיות בתורה שנשנות (כמו חזרת פירוט בהמות טמאות בספר דברים לעומת ספר ויקרא) באות לחדש דינים שלא נאמרו בפרשה הראשונה. בהקשר זה נאמר: "אלא מעתה שפן שפן, ארנבת ארנבת, חזיר חזיר להני הוא דאתו? אלא לכדתניא: למה נשנו? בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, גמל גמל נמי להכי הוא דאתא? כל היכא דאיכא למידרש דרשינן". בשורות הבאות ננסה לברר על קצה המזלג מהי "השסועה"?
בזיהוי המונח "שסועה" בדברי חז"ל מתגלות שתי גישות מרכזיות:
א. זיהוי כמאפיין אנטומי של פרסות בהמות וחיות טהורות. בניגוד לפירוש האגדי-ביולוגי של הגמרא שאציג להלן, בפרשנות הפשט של המקרא המילה "השסועה" מתפרשׂת מלשון שסע הפרסה כלומר, מדובר בציון אחת משלושת התנאים ההכרחיים לטהרת הבהמה (מעלה גרה, מפריסת פרסה, ושסועת פרסה), כאשר החזרה בספר דברים באה לחדש את דיוק ההגדרה ההלכתית של מבנה הפרסה המותרת באכילה. נאמר בפסוק (דברים, יד ז'): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת". מפרש אונקלוס: "ברם ית דין לא תיכלון ממסקי פשרא ומסדיקי פרסתא מטלפי טלפיא ית גמלא וית ארנבא וית טבזא ארי מסקי פשרא אנון ופרסתהון לא סדיקא מסאבין אנון לכון"(1).
ב. זיהוי כבריה ייחודית הנושאת את השם "שסועה" שמהותה תלויה במחלוקת רב ושמואל המובאת בסוגייתנו. לדעת שמואל קיים בעולם בעל חיים בשם זה והפסוק אוסר את אכילתו ואילו לדעת רב אין בעולם בעל חיים כזה והתורה אוסרת נפל בעל מבנה של "שני גבין ושתי שדראות". רש"י מפרש בסוגייתנו: "השסועה - רחמנא אסרה דכתיב (דברים יד) את זה לא תאכלו וגו' השסועה. רב סבר - האי דאסר רחמנא כשנמצאת במעי בהמה אסורה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתא. בעלמא אגמריה - אותו המין אסר אבל אם נמצאת במעי פרה מותר". ניתן להבין את מחלוקת רב ושמואל במסכת נדה בשאלה האם מדובר בבריה קיימת במציאות (מין חיה או תופעה ביולוגית נדירה) או בנפל של בהמה טהורה. לפי הבנה זו, התורה בספר דברים היתה צריכה לחזור ולהזכיר את איסור הבהמה הטמאה כדי לכלול במפורש גם יצור חריג ומשונה זה למרות שיש בו לכאורה סימנים של חיה או בהמה טהורה.
מקור המפרש כדעת רב הוא תרגום יונתן (דברים, יד ז'): "בַם ית דין לא תיכלון ממסקי פישרא ומסדיקי פרסתא שלילא דליה תרין רישין ותרתין שדראין הואיל ולית בזיניה חזי למתקיימא ית גמלא וית ארנבא וית טפזא ארום מסקי פישרא הינון ופרסתהון לא סדיקן מסאבין הינוּן לכון". כתר יונתן: "אך את זה לא תאכלו מִמעלי הגרה ומִסדוקי הפרסה, שליל שלו שני ראשים, ושתי שדרות הואיל ואין במינו ראוי להִתקייםּ את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלי גרה המה ופרסותיהם לא סדוקות טמאים הם לכם".
מאידך גיסא מקור התומך בדעת שמואל הם דברי רב חנן בר רבא (חולין, ס ע"ב): "אמר רב חנן בר רבא: השסועה בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות; וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים! אמר ליה רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל כתוב קניגי ובליסטרי באגדתיך, ופרשה"(2). מפרש רש"י: "שיש לה שני גבין - ולכך נקראת שסועה תאומה. וכי משה רבינו קניגי היה - צד חיות בקניגון. או בליסטרי - מורה בקשת לחיות ובלעז בלישטדי"ר(3) ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם. כתוב קניגי ובליסטרי - אגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח". תוס' הבין שהשסועה הוא שם של מין מסוים ונדיר: במסכת חולין (ס ע"ב) פירש: "וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה - שהיה יודע להכיר השסועה. ואם תאמר: והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג, ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי. וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו".
המלבי"ם בספר דברים מסכם את שתי הגישות שהצגתי:
"וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' וממפריסי הפרסה השסועה, ת"א וכל בעירא דסדיקא פרסתא ומטלפא טלפין תרתין פרסתא ברם ית דין לא תיכלון ממסדיקי פרסתא ומטלפי טלפיא, א"כ מפרש ממפרישי הפרסה השסועה, שהפרסה היא שסועה, דס"ל שיש ג' סימנים להתיר, מעלה גרה ומפריס פרסה (פרסה הוא פלאנטא ומפריס היינו שהיא חלוקה לשתים), והסימן הג' הוא השסועה שיהיה ההפרסה של הפרסה חלוקה לשתים לא מחוברת בסופו, עיין התו"ה שמיני (סי' צה), ואבא חנן מפרש שמ"ש השסועה הוא בריה בפ"ע, כמ"ש בחולין (דף ס) ובנדה (דף כג), ושם פליגי אליבי' רב ושמואל דלשמואל בריה בעלמא איתא ולרב בריה בעלמא ליתא ובמעי אמה אגמריה, וזה כדעת הת"י, ועמ"ש בהתו"ה שמיני (סי' ע"ג)".
הריטב"א (נדה, כד ע"א) מצטט את שיטת הרמב"ן המבין את מחלוקת רב ושמואל באופן שונה:
"אבל רבינו הרמב"ן ז"ל פירש דבין לרב בין לשמואל אין בריה כיוצא בו מין בעולם ואין לנו אלא זה שנמצא במין אחר, ובהאי גופיה פליגי רב ושמואל אם ראויה להתקיים או לאו, דרב סבר בריה בעלמא ליתא ואי אפשר לו לחיות באויר העולם, ומעתה במעי בהמה הוא דאסריה רחמנא דלא להוי בכלל פרסה בבהמה תאכלו, ושמואל סבר דבריה בעלמא איתא וראויה היא לחיות בעולם, וכי אגמריה רחמנא היינו לאחר שיצא לאויר העולם דלא להוי כקלוט בן פרה דשרי, אבל במעי בהמה דאפי' שליה שרי איהו נמי שרי, ולהאי פירושא דייק טפי לישנא דקאמר בריה בעלמא ולא קאמר מין בעלמא, ודייק נמי לישנא דאיתא וליתא ולא קאמר איכא וליכא, ומיהו ק"ל דהא פסיק תלמודא הלכתא כרב ואפילו לקולא ולפי זה אין לך בעלת שני גבין ושני שדראות מתקיים בעולם, ומצאתי כתוב על אחד מהגדולים שהעיד על אשה בעלת שני גבין ושתי שדראות שחיתה ונתקימה זמן גדול, וי"ל דקים להו לרבנן [ד]מילתא [דלא שכיחא כלל] היא וההוא מיעוט דכמה מיעוטי הוא ואין חוששין לו.
ופסקי רבנן הלכתא כרב, דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא, ורבינו הגדול רבינו אושעיא כתב שהוא ראה אשה אחת שהיו לה שני גופין חלוקין לגמרי וחוזרין להיות גוף אחד למטה ממתניה, ואין לה אלא ב' רגלים, והיה לה בשת לכל גוף וגוף, והיו לה ד' ידים וד' עינים, וכשאוכלת בראש האחד אינה אוכלת בראש השני וחיתה יותר מעשרים שנה. וכתב הראב"ד דאע"ג דקי"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי וסוגיין נמי רהטא כותיה, אפ"ה כיון שהוברר הדבר דשסועה איתא בעלמא הוברר הדבר כשמואל. (ד"ז הועתק מספר פתח עינים)".
מהי הזהות הריאלית של השסועה
זהותה הריאלית של ה"שסועה" נראית לכאורה תלויה במחלוקת רב ושמואל. לשיטת שמואל מדובר בבריה מסוימת הקיימת בעולם ואילו לשיטת רב הכוונה לנפל של בהמה טהורה בעל מבנה יוצא דופן. הקביעה מהי ה"שסועה" איננה רק דיון תיאורטי על גבול מציאות דימיונית אלא בעלת השלכות הלכתיות. הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"א הל' ו') פסק כדעת רב: "בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה, וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות". גם בשולחן ערוך (יו"ד סי' יג ס' ו') נפסק כך: "השוחט את הבהמה ומצא בה בריה שיש לה ב' גבין ושני שדראות, אסור". בשו"ת ישמח לבב (יו"ד סי' ו') מסופר:
"מעשה נפלא בא לידי בעובר של בהמה דקה שהיה לו ב' גופים שלמים מובדלים זה מזה לגמרי, אלא שמצוארם ולמעלה הורכבו שני הצוארים זה על זה ונעשו לצואר אחד עם ראש אחד כשאר הראשים, באופן שהיה לו ב' גופים כלילן בחד רישא. ואשתומם על המראה, וחשבתי אולי זוהי השמועה שאסרה התורה כמ"ש במס' חולין דף ס' ע"א ובמסכת נדה דף כ"ד ע"א שהיא בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות. ואמרו שם אליבא דרב דקי"ל כוותיה דמחיא לא חיי וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו אגמריה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהמ"א הל' ו' והטור ושו"ע יו"ד סוס"י י"ג וע"יש במ"מ ולבוש.
והנה ממה שאמרו ב' גבין וב' שדראות ולא אמרו גם ב' ראשים מוכח שאין לה אלא ראש אחד כנ"ד (ראו תמונה 1). וכן משמע גאון עוזנו הרב חיד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה שם שאחר שהזכיר מאותם השמועות שראו באשה אחת ואיש אחד כתב וז"ל, דאכתי בבהמה לא שמעינן וכו', ותו דהגם דהשמועות אמת לא שמעינן אלא בב' ראשים והשמועה דבה קיימינן אין לה ב' ראשים, עכל"ה. וכן מצאתי שכתב להדיא רבינו התשב"ץ בס' יכין שמועה הל' טריפות ד"א ע"ד ד"ה אמר הכתוב וז"ל, ובמס' נדה היו רוצין לומר דבהמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות וראש אחד אם זוהי השסועה שהזכירה תורה והעלו שאין כן בריה בעולם ולא הראה הקב"ה למשה אלא במעי אמו, ושליל שנמצא כך אסור וכו', עכל"ה. הרי שכתב בפירוש שאין לשסועה אלא ראש אחד".
מפסיקת ההלכה ומתיאורי האחרונים דוגמת בעל "ישמח לבב" נוכל להסיק שלשיטת רב ה"שסועה" היא נפל של "תאומים סיאמיים" המחוברים בראשם. העובדה שהמדרש מתאר את ה"שסועה" כבעלת שני גבין ושתי שדראות אך לא כבעלת שני ראשים מוכיחה שאכן לנפל זה יש רק ראש אחד.
זיהוי נוסף הוא על פי דעתו של שמואל הרואה ב"שסועה" בעל חיים מסוים ומיוחד. ב"כתב והקבלה" (דברים, יד ז') נאמר:
"השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות (רש"י מחולין ס' ע"ב) דוגמ' לזה יספרו הטבעיים מבהמה הנקראת טאיאסו שיש בגבה סדק עמק כאצבע, עד שנראה כאלו הגב והשדרה נפרד לשני חלקים, והיא מעלת גרה, כי יש לה ד' קיבות בכל מעלי גרה. ואפשר דפלוגתת רב ושמואל (נדה כ"ד) אי איתי' בעלמא ברי' כה"ג אי לא, היא, אי הך היא הבהמה דרמז עלה קרא (תוה"ח)".
בתארו את חכמת התורה שנכתבו בה פרטים שלא היו מוכרים לחוקרים כתב המלבי"ם (פרשת שמיני):
"... וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבע"ח הנמצאים בכל חלקי עולם ולא מצאו אף מין א' זולת אלה שיהיו לו ב' סימנים או סימן א', וזה מופת כי אלקים ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ודע כי חכמי הטבע הזכירו בע"ח אחד בין משפחת החזיר נקראת (טאיאסו) משכנו עדרים עדרים באמעריקא החמה הדרומית, והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר הוא גם מעלה גרה והוא דומה בתוארו לחזיר היער וגדלו כחזיר הבית שערו קשה ושחור ועל צוארו כעמק ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל הוא שסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם(4). ולא נפלאת היא מ"ש רב חנין בר רבא (חולין דף ס' ע"ב) השסועה בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות וכי משה קניגי או בלסתרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים. וזאת סגולת החי הזה השוכן באמעריקא אשר נעלמה אז מעין כל רק בורא כל הוא לקצות הארץ יביט. וזה כשמואל שפירש בנדה (דף כד) דבריה בעלמא איתא. וכפרש"י שם ולא כר"ת. ולדעת רב דבריה בעלמא ליתא צריך לומר שהגם שיש לומר עומק בגבו לא נקרא ב' גבין כיון שמדובקות בפנים. והשתא לדעת רב יוכרח לומר שאם אמת כדברי הכותבים יהיה זה ממין משפחת הטהורים. כי לכל אחד מן הטהורים יש מינים רבים, כמו משפחת היעלים הם י"ז. משפחת האיל י"ד מינים. אבל הנראה מדברי חכמי הטבע שבריה זו יש לה שינים בלחי העליון כחזיר ולועסות המאכל הגם שיש לה ד' קיבות כבעלי הגרה ולכן חשבם החכם לינעע למשפחת החזיר, וכבר גדרו חז"ל שבעלי הגרה אין להם שינים בלחי העליון וי"ל שלכן אמר בחזיר והוא גרה לא יגר בלשון עתיד ר"ל שגם המין ממנו שהתחיל קצת ענין גרה ע"י ד' קיבות לא תשלם בו הטבע פעולה זאת כי לועס בשיניו".
תאורו של המלבי"ם מתאים באופן כמעט מדויק ליונק טאיאסו לבן-שפתיים (Tayassu pecari) שהוא מין יחיד בסוג פקארי ממשפחת הפקאריים. הטאיאסו לבן-השפתיים נפוץ באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית והוא מין הפקארי הגדול ביותר. אמנם לפקארי יש קיבה מורכבת המחולקת ל-3 עד 4 מדורים/כיסים (כולל שקי סעיף וקיבה בלוטית). הקיבה שלו גדולה וכבדה משמעותית מזו של חזיר ביחס לגודל גופו (תופסת כ-1.5% ממשקל הגוף לעומת כ-0.7% בלבד בחזיר אך הוא איננו מעלה גירה. בניגוד לחזיר בעל קיבה פשוטה בעלת מדור אחד בלבד בדומה לבני אדם שקיבתו מיועדת לעיכול כימי ואנזימטי ישיר, ולא לתסיסה מסיבית של סיבים לפקארי תסיסה קדמית כלומר הוא מפרק מזון לפני הקיבה. מזון הצמחי עובר קודם כל תסיסה על ידי חיידקים סימביוטיים בכיסים המיוחדים של הקיבה, עוד לפני שהוא מגיע למעי. תהליך זה מאפשר להם לפרק תאית (סיבים קשים) ולנצל את החיידקים עצמם כמקור לחלבון. למרות שיש לו קדם-קיבה מתסיסה בדומה לפרה, חסר לפקארי המנגנון האנטומי הקבוע לפליטה ולעיסה חוזרת של המזון. הוא אינו עושה זאת באופן סדיר כמו מעלי הגירה.
מבין השורות של פירושי "הכתב והקבלה" והמלבי"ם ניתן להבין מדוע בחרו בטאיאסו לייצג את המין בעל שני הגבין ושתי השדראות. למעשה לטאיאסו אין שני גבין ושתי שדרות אך ייתכן שרעמת הזיפים השחורים הקשיחים והארוכים, לאורך עמוד השדרה והגב, יוצרת את הרושם שהגב מחולק לשנים. ה"כתב והקבלה" והמלבי"ם תלו את מחלוקת רב ושמואל לגבי קיומו של מין ה"שסועה" באופן בו הם התייחסו למבנה גב הטאיאסו.
"דוגמא לזה יספרו הטבעיים מבהמה הנקראת טאיאסו שיש בגבה סדק עמק כאצבע, עד שנראה כאלו הגב והשדרה נפרד לשני חלקים, והיא מעלת גרה, כי יש לה ד' קיבות בכל מעלי גרה. ואפשר דפלוגתת רב ושמואל (נדה כ"ד) אי איתיה בעלמא בריה כהאי גוונא אי לא, היא, אי הך היא הבהמה דרמז עלה קרא" (הכתב והקבלה, שם).
לענ"ד זיהוי ה"שסועה" כבעל החיים "טאיאסו" בעייתי ולו רק משום שקשה לשער שלדעת שמואל רעמת זיפים בגב מביאה למחשבה שיש לו שני גבים. יתר על כן, אמנם לא יבצר משליט בעולמו להכיר גם את בעלי החיים של אמריקה הדרומית אך כיצד רב חנן בר רבא יכול היה לתאר אותה כבריה בפני עצמה שיש לה שני גבין ושני שדראות. לדעת הרמב"ן מחלוקת רב ושמואל נוגעת לסיכויי "תאומי סיאם" לחיות לאורך זמן לאחר ההמלטה או הלידה. לדעת שמואל הם עשויים לחיות ולכן אמר "בריה בעלמא איתא, וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה". לדעת רב לא ניתן לייחס להם מעמד של בריה משום שאינם חיים או אולי משום שחייהם אינם חיים ולכן אמר "בריה בעלמא ליתא, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה". מבין השורות ניתן ללמוד שה"שסועה" הוא מונח משותף לעובר ולילוד והמחלוקת היא לגבי סיכוייה או מעמדה.
אמנם קיים קושי להבין את דברי רב חנן בר רבא שאמר "וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה" שהרי אין צורך במלאכת הציד כדי להכיר את "תאומי סיאם". ייתכן ותופעה זאת לא הייתה מוכרת בבהמות הבית אלא בחיות בר או אולי כך כינו את בעלי הידע הזאולוגי. שאלתו של רב חנן מעידה על כך שמדובר בבעל חיים שמשה רבינו היה יכול לצוד לו היה צייד אך הדבר איננו נכון לגבי ה"טאיאסו" שלא חי באזורנו. השאלה שהיתה צריכה להשאל "וכי משה רבינו הכיר את בעלי החיים הרחוקים"?
תמונה 1. טאיאסו צילם: Charles J. Sharp
תמונה 2. יחמורים תאומי סיאם צילם: Dave Russ
(1) פירוש: אבל את זה לא תאכלו: מעלי הגרה ומפרסי הפרסה – את הגמל ואת הארנבת ואת השפן, כי מעלי גרה המה ופרסתם אינה שסועה, טמאים הם לכם".
(2) פירוש: בפרשת בעלי החיים הטהורים והטמאים שבספר דברים נאמר: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן" (דברים יד, ז). אמר רב חנן בר רבא: השסועה אינו תיאור של הפרסה, שהיא מחולקת לשתים, אלא בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות, ונראית כמחולקת לשני בעלי חיים נפרדים. ויש לשאול: וכי משה רבינו שציוה על כך קניגי (צייד) היה או בליסטרי (רובה קשת) היה, ומכיר בכל מיני חיות שאינן מצויות? אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, שהרי רק משום שגילו לו מן השמים על חיה זו יכול היה לצוות עליה! אמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל כתוב [לך וכתוב] אגדה זו של "קניגי ובליסטרי" באגדתיך [בספר האגדה] שלך, ופרשה את המילים הללו שבה, שאינן ידועות לכל.
(3) ד"ר מ. קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" Bersedor = קשת.
(4) כיס המושק שנמצא בגופו של אייל המושק.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
