למה דווקא אוזן? / בכורות דף לז

הפתיחה במום שבאוזן אכן חריגה, ויש יסוד לראות בה בחירה עריכתית בעלת משמעות. התורה אינה פותחת באוזן באף אחת מרשימות המומים שלה, ואף אינה מזכירה אותה במפורש. לעומת זאת, המשנה מקדישה את כל המשנה הראשונה למומי האוזן, ורק אחר כך עוברת לעיניים, לחוטם ולשאר האיברים.

נראה שאפשר להציע שלושה הסברים המצטרפים זה לזה: האוזן מבליטה את ההבדל בין פגם תפקודי לפגם בקדושה; היא קושרת את תחילת הפרק לסיפור הקסדור בפרק הקודם; והיא עשויה לקשור את דיני הבכור לרציעת אוזנו של העבד העברי בספר דברים. ההסבר האחרון פותח לדעתי אפשרות מעניינת במיוחד.

1. ההשוואה: סדר המומים בתורה ובמשנה

ההשוואה מצביעה על שני הבדלים חשובים:

ראשית, בתורה המומים הראשונים הם עיוורון וצליעה, שני פגמים משמעותיים בתפקודו של בעל החיים. גם ברשימת מומי הכהן וגם ברשימת מומי הקרבנות מופיע העיוורון ראשון. בדיני הבכור בדברים הסדר מתהפך, והפיסח קודם לעיוור, אבל אלו עדיין שתי הדוגמאות המרכזיות.

שנית, המשנה פותחת במום שאינו מחייב כל פגיעה בתפקוד הבהמה: ״נפגמה אזנו מן הסחוס״. בהמה שאוזנה נפגמה עשויה לראות, לשמוע, ללכת ולהתרבות כרגיל, ובכל זאת היא נחשבת בעלת מום שאינו מאפשר את הקרבתה.

המשנה אמנם מסדרת את המומים במידה רבה לפי איברי הגוף, אבל אין בכך הסבר שלם לבחירה להתחיל דווקא באוזן, ולא בעין או בראש.

2. האוזן מדגישה את ההבדל בין פגיעה בתפקוד לפגיעה בשלמות

זוהי אינה רק הבחנה רעיונית שאפשר להציע בעקבות המשנה. הגמרא עצמה מצביעה עליה כבר בתחילת הפרק (בכורות לז ע"א).

הגמרא מנסה ללמוד את הגדרת המום מן הדוגמאות שבתורה, ״פיסח או עיוור״, ומעלה אפשרות שהמום צריך להיות לא רק גלוי וקבוע אלא גם כזה שפוגע בתפקוד הבהמה:

״מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר״.

אולם הגמרא מקשה דווקא מן המשנה הראשונה: ״אלמה תנן נפגמה אזנו?״. רש"י מחדד שהפגיעה באוזן אינה מבטלת את הבהמה משמיעה. הגמרא נזקקת לריבוי ״כל מום רע״ כדי לכלול גם פגמים מסוג זה.

מכאן עולה הבחנה מהותית:

• כשירות תפקודית: האם הבהמה יכולה להמשיך לבצע את פעולותיה?

• שלמות הראויה לקדושה: האם גופה של הבהמה עומד בדרישות ההקרבה, גם אם היא מתפקדת היטב?

הפתיחה באוזן עשויה להעמיד בפתח הפרק דווקא את ההבחנה השנייה. הבכור אינו נבחן רק על פי מה שהוא מסוגל לעשות, אלא גם על פי שלמותו כמי שמיועד לה'.

יש כאן גם היפוך מסוים בהשוואה ללשון התורה: בויקרא השאלה היא איזו בהמה אסור להקריב; במשנה השאלה היא על איזה מום מותר לשחוט את הבכור. אותה פגיעה גופנית היא בעת ובעונה אחת פסול ביחס למזבח והיתר ביחס לאכילה.

3. החיבור לפרק הקודם: אוזנו של הבכור והפגיון של הקסדור

בבכורות ה, ג מספרת המשנה על זכר רחלים זקן, שהקסדור שואל מדוע אין שוחטים אותו. משמסבירים לו שהוא בכור הזקוק למום כדי להישחט, הוא נוטל פגיון וצורם באוזנו. חכמים מתירים את הבכור, משום שהפגיעה הראשונה נעשתה בלא כוונת הבעלים לגרום למום, אך כשהקסדור חוזר על המעשה בבכורות אחרים, הם נאסרים.

דווקא פרט אחד בסיפור משמעותי לענייננו: איש לא אמר לקסדור לפגום באוזן. הוא בוחר באוזן מיוזמתו. אחר כך, בפתיחת הפרק הבא, האוזן הופכת לאיבר הראשון שהמשנה עוסקת בו.

אפשר להבין זאת כסמיכות עריכתית מכוונת. הפרק הקודם דן בשאלת האחריות ליצירת מום; הפרק החדש מגדיר את המום עצמו. האוזן מחברת בין השניים.

אבל ייתכן שיש כאן משמעות עמוקה יותר: הסיפור מתאר עולם שבו בהמה שנולדה קדושה אינה יכולה לממש את קדושתה, ואילו הפגיעה בה פותחת אפשרות לשחוט אותה. הקסדור, נציג של כוח זר, הוא זה שמוצא את המוצא מן המצוקה.

בקריאה המתחשבת במציאות שלאחר החורבן, יש בכך ממד טרגי: פעולה של חבלה בקודש נחווית כפתרון מעשי, במקום שהקדושה תגיע לייעודה בהקרבה. אין זה אומר שחכמים מאשרים את החבלה; אדרבה, המשנה מבחינה היטב בין מום שנגרם שלא לדעת הבעלים לבין ניסיון מכוון לייצר היתר.

כך עשויה פתיחת פרק ו באוזן לשמר גם את המתח שבסיפור: המום אינו רק עובדה גופנית אלא ביטוי לפער שבין קדושה קיימת לבין האפשרות לממש אותה.

4. הקשר המפתיע ביותר: אוזן העבד העברי ואוזן הבכור

בדברים טו מופיעה סמיכות יוצאת דופן, שכדאי לבחון את משמעותה.

בפסוק יז נאמר על העבד העברי שאינו רוצה לצאת לחופשי:

״ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם״.

שני פסוקים אחר כך, בפסוק יט, מתחילה פרשת הבכור:

״כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך״.

ובפסוק כא מופיע היתרו של בכור בעל מום.

כלומר, התורה מצמידה שני דינים שהאוזן עשויה למלא בהם תפקיד מכריע: רציעת העבד, שבעקבותיה הוא ממשיך להשתעבד לאדם, והיווצרות מום בבכור, שבעקבותיה הוא מאבד את כשירותו להקרבה ונעשה מותר בשחיטה מחוץ למקדש.

והקשר אינו רעיוני בלבד. הגמרא בבכורות לז ע"ב עצמה מחברת בין נקיבת אוזן הבכור לרציעת העבד.

בדיונה על שיעור הנקב באוזן הבכור מביאה הגמרא את המחלוקת לגבי מקום רציעת העבד, ובכלל זה דברי חכמים:

״אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה בעל מום״.

בהמשך היא מבחינה בין שיעור המום המתיר את הבכור בשחיטה לבין שיעור המום הפוסל כהן מעבודה: ״כאן לשחוט, כאן לפסול״. זו ראיה מפורשת לכך ששני הדינים אכן נקשרים זה לזה מבחינה הלכתית.

כעת אפשר להעמיק גם במשמעות הסמלית. חז"ל מסבירים את רציעת העבד במילים המפורסמות של רבן יוחנן בן זכאי (קידושין כב ע"ב): האוזן ששמעה בהר סיני ״כי לי בני ישראל עבדים״, ולא עבדים לעבדים, היא האוזן הנרצעת כאשר אדם בוחר להשתעבד לאדון בשר ודם.

אם כך, ייתכן שיש מכנה משותף עמוק לשני המקרים: האוזן מסמלת את השאלה למי האדם, או הבהמה, שייכים.

העבד שייך לה' מכוח יציאת מצרים, והרציעה מסמנת את בחירתו להוסיף ולהשתעבד לאדם. הבכור שייך לה' מכוח לידתו, ופגימת אוזנו מוציאה אותו ממסלול ההקרבה ומאפשרת את אכילתו במסגרת האנושית הרגילה. אין פירוש הדבר שקדושתו מתבטלת לחלוטין, אך ייעודו המקורי אינו יכול להתממש.

מעניין במיוחד שהתורה, מיד לאחר רציעת העבד, מצווה דווקא ביחס לבכור: ״לא תעבוד בבכור שורך״. העבד בוחר להמשיך לעבוד את האדם, ואילו האדם מצווה שלא להעביד את הבכור, משום שהוא מוקדש לה'.

אפשר להציע שפתיחת המשנה באוזן מהדהדת את המעבר הזה, ובכך קושרת את דין המומים לשאלה היסודית של הבכורה: מה משמעות העובדה שבעל חיים קדוש לה' מעצם היוולדו?

5. חיזוק נוסף: האוזן כאיבר של התקדשות

מעניין שהאוזן אינה נזכרת ברשימות המומים בתורה, אך מופיעה דווקא בטקס הקדשת הכהנים.

בויקרא ח, כג משה נותן מדם איל המילואים על תנוך אוזנו הימנית של אהרן, ולאחר מכן על בוהן ידו ורגלו. האוזן היא האיבר הראשון שמקבל את הדם בתהליך זה.

נוצר כאן מפגש סמלי בין שלוש הופעות של האוזן: האוזן המתקדשת לעבודת ה' אצל הכהן, האוזן הנרצעת כאשר העבד בוחר להמשיך בשעבודו לאדם, והאוזן הפגומה של הבכור, שמונעת ממנו להגיע למזבח.

אין זו ראיה לכוונת עורך המשנה, אך היא מחזקת את האפשרות שהאוזן אינה רק איבר אנטומי נוסף, אלא איבר שמסמן בתורה את היחס שבין קדושה, שייכות ועבודת ה'.

מסקנה

להערכתי, ההסבר המשכנע ביותר לבחירה באוזן הוא הצירוף בין הסמיכות לפרק ה לבין ההבחנה ההלכתית שהגמרא מציגה: המשנה פותחת דווקא בפגם שאינו פוגע בתפקוד הבהמה כדי להבהיר ששלמות הראויה להקרבה אינה זהה לכשירות תפקודית. אפשר בהחלט שגם מדובר בסדר רשימתי מסורתי, שהרי המשנה עצמה מזכירה בהמשך הפרק את מניין המומים של אילא ביבנה; אין לנו הוכחה ישירה לכוונת עריכה סמלית.

אולם הסמיכות לרציעת העבד בדברים טו, ובמיוחד העובדה שהגמרא עצמה קושרת בין רציעת האוזן לבין מומי האוזן, מאפשרות להציע פירוש רחב יותר.

המשנה פותחת באוזן משום שהאוזן עשויה לבטא לא רק את שלמות הבהמה, אלא גם את שייכותה.

בבכור, שקדושתו חלה מרחם, הפגם אינו מוחק את העבר המקודש שלו; הוא חוסם את האפשרות לממש את ייעודו לעתיד. וכאשר זוכרים את סיפור הקסדור מן הפרק הקודם, האוזן הפגומה נעשית סמל נוקב במיוחד: אותה קדושה שנותרה קיימת, דווקא היא מביאה את הבעלים לקוות למום שיאפשר להם לשחוט את הבכור.

אפשר שזו המשמעות העמוקה של המעבר בין הפרקים: מן המצוקה של קדושה שאינה יכולה להתממש, אל הגדרת הפגימה המאפשרת לחיות עמה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן